עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

טעות מדהימה

02/08/2014 15:29
Here To Love
LOVE
ערב ירד, ואני עדיין יושבת על אותו הספסל בגן. אני והספסל מציירים יחד זיכרונות מתחילה לבכות אך הוא פה כדי לנגב לי את הדמעות. החשיך מעט אך בכל זאת החלטתי לטייל בין השבילים בגן. רוח נעימה קיררה את גופי, נושמת אויר נקי משקרים.
לא נרגעת. החצאית שעל גופי נושקת לרגלי ושיערי הארוך מתנופף מאחורי. כגלים אשר בים רועש. הדממה כל כך מכאיבה, השקט הורג, שורף את הנשמה דמעות עדיין גולשות על לחיי. רגלי מתעייפות, הרגשה מוזרה לא יודעת כיצד לקבל אותה. מה פתאום אני מתעייפת עכשיו, עוד מוקדם.. הרי לפני כמה רגעים הרגשתי ערנית לגמרי. עצרתי והתיישבתי על הדשא שלצד השביל. בודדה,
בעיניי מבט עצוב, ממששת באצבעותיי הקצרות את הדשא הרך ולפתע מבחינה בדמות ההולכת לקראתי. הייתה זאת דמות של נער יפה בעל שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות מרהיבות, סביב דמותו קרנה הילת אור. הדמות התקרבה, הופתעתי לגלות שזהו רק עומר.
"קיבלת את הסמס ששלחתי לך?" שאל והתיישב קרוב אלי על הדשא ממש מטרים ספורים. אולי קצת התאכזבתי שלא ישב יותר
קרוב, אבל בסך הכל בסדר לגלות שהוא כאן לצידי, דואג לי.
"לא. שלחת בכלל?" השבתי בשאלתי. בקול מעט לחוץ נועצת מבט מבולבל בטלפון הזרוק על הדשא.
"לא." השיב מיד. שפתיו נמשכו לחיוך רחב וזוהר, חייכתי חזרה.
"אז מה?" שאלתי מחייכת חיוך רחב ומתלהב.
"סתם, רציתי לראות אם תחייכי." ענה, המשכתי לחייך. פתאום הרגשתי מעין קירבה מאיימת אליו מין קירבה נעימה כזו שעוטפת
את כל כולי. ברגע הראשון הייתי נבוכה. אבל אחר כך הצלחתי להנות מהעניין הזה, תחושה משונה וחדשה אבל כל כך מוכרת כמו לחזור הביתה.
"מה היה קורה אם לא הייתי מחייכת?" שאלתי בהתחכמות, עומר החל לצחקק.
"טוב. אם לא היית מחייכת כנראה שהייתי נאלץ לפרוץ בקרב דגדוגים מאיים" אמר במין נימת צחוק, נעצתי את מבטי בעיניו הירוקות שנצצו, אך הוא הסיט מיד את מבטו הצידה.שני ילדים קטנים התרוצצו על משטח הכביש הריק ממכוניות. על השביל שלצדינו 
זוג צעיר מטייל לו שלוב זרועות, כל כך מאושרים. נשארתי תוהה מה הם כל כך מאושרים.. זה לא שהחיים כל כך יפים כשמישהו 
אוהב אותך, או שאולי כן? למה אותי אף אחד לא אוהב? נאנחתי בקול.
עומר נשכב על צידו.
"מה יש?" שאל מביט בזוג המתרחק."סתם..." מלמלתי בייאוש קל, עומר הניח ידו על ידי והחל ללטף אותה ברוך,הסמכתי.
"הדר סיפרה שהיא מצאה אותך בוכה בחדר במעון, מה יש?" שאל ממשיך ללטף את ידי, נעצתי בו מבט זועם.
"שום דבר, קצת געגועים הביתה" אמרתי בקול רציני שגרם לי להישמע אמינה. אמינה כל כך עד שכמעט והאמנתי לעצמי.
עומר הרחיק את ידו והתיישב לידי."ואו, את שקרנית גרועה" אמר. צפיתי בחיוך קטן שנסוך על שפתיו.
"את צריכה לעבור אצלי קורס מזורז," המשיך מפגין כלפי חיבה מתוקה אך מוזרה, חייכתי.
"כן אני ממש גרועה אה.."תהיתי בקול מלאת כנות. עומר חייך חצי חיוך."אמא שלי" אמרתי מתוודע באמת. בדקות שבאו אחר כך פרקתי את כל אשר היה על ליבי, כאב של חודשים יצא בתשעה משפטים בדיוק.
עומר הביט בי במבט מזועזע, לא הוציא מילה."למה לעזאזל אמרתי את זה" אמרתי מופתעת מעצמי, עומר היה האדם 
הראשון ששמע על זה ממני."מזאת אומרת..אני איש שיחה מרתק" אמר באדישות מרירה נעצתי בו מבט כעוס. 
"אם זה ירגיע אותך, זה לא ממש מעניין אותי ואני לא אספר לאף אחד..."המשיך בנחמדות, נאנחתי בהקלה מחייכת חיוך רחב.
"לפחות עד שתרגיזי אותי כמובן..." ציין, גיחוך עלה בגרוני."יש סיבה מיוחדת שבגללה אתה נחמד אלי כל כך?" שאלתי.
אני לא מצליחה למחוק את החיוך המטופש מהפנים המטופשים שלי, היו לי המון רגעים אינטימיים עם בנים כאלו שאהבתי וכאלו 
שלא, אבל אף פעם לא הרגשתי כמו שאני מרגישה לידו זאת הרגשה מוזרה, מיוחדת, שונה, קמתי על רגלי ובהיתי בו."ברור" אמר בתמימות."מה היא?" שאלתי."שבי, מה את עומדת?"שאל. "זה בסדר"אמרתי. "אני מבקש נו" פתאום תפס בידי ומשך אותי מטה 
אליו, נפלתי עליו בכבדות הוא תפס במותניי ונפל אחורה והפיל אותי יחד איתו כשאני מעליו. אני יכולה להרגיש את פעימות ליבו דרכי השפתיים שלו נצמדו לשלי נשימותיו הפכו כבדות הוא כרך את זרועותיו סביב מותני, והתהפך מעלי, עצמתי את עיניי גם הוא. נראה שאנחנו קרובים מספיק... לפתע שמענו צחקוקים מוזרים, הלו היו שני הילדים ששיחקו על הכביש, הם הבחינו בנו התחמנים. עומר התגלגל מעלי אל הצד והביט בי.
"בואי נלך..." אמר, וקם על רגליו, משפשף את הדשא שנדבק אל כפות ידיו במכנסיו. הוא שלח את ידו לעברי, מציע עזרה.
אחזתי בידו ואז עזר לי לקום על רגלי."הם קצת עזרו לנו לא לטעות אה.."
אמר עומר מביט בי מנהרת את החצאית מלכלוך שנדבק עליה."כן.."אמרתי מיד, הוא תפס בידי.
"אם לא היית תלמידה זו יכלה להיות טעות מדהימה." הבטתי בו במבט אדיש וקר שחררתי את ידו שאחזה בידי והלכתי משם 
מותירה אותו עומד שם לבד.
ספירשאריות של החייםBlackChamomileנערה בת 18כבר לא כאן
BlackChamomile
04/08/2014 00:02
פוקפוקיתי המוכשרת
תיאו
10/08/2014 16:45
הי,קודם אני רוצה להודות לך על התגובה בבלוג שלי. אז,תודה.
ויש לי שאלה,לגבי הקטעים שלך. הם אמיתיים? כאילו,יש קשר גלוי ין הכתיבה שלך לבין החיים שלך? איבדת מישה שאהבת? הוא עכשיו מתעלם ממך?
סגנון הכתיבה שלך מדהים! אני אוהבת איך שאת כותבת. ואני מאוד אוהבת את מה שאת כותבת,התוכן.
תמשיכי לכתוב.ושוב,תודה! ממש חיממת לי את הלב!!
Here To Love
12/08/2014 12:24
ואו תודה לך כן הכתיבה שלי מבוססת על החיים תמיד.
מאוד מאוד שמחה שאהבת :)
כבר לא כאן
08/09/2014 17:27
הצורה שבה את כותבת גורמת לי להרגיש חלק, גם אם מעולם לא מצאתי עצמי בסיטואציה דומה
זה מדהים
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

אודות

לכי תספרי להם,
לאנשים המוזרים,
שמחפשים את עצמם במחשבות של אחרים,
בחיים האיומים,
בצרות, אין סוף אהבות נכזבות,
נשיקה.
התחרפנתי.
ואור גדול עולה פתאום מתוך החושך
מושיטה יד, כמעט נוגעת את הדלת פותחת.
אתה יושב שם וקורא בבלוג.
כל השירים עליך.
כל הסיפורים עליך.
כל העצבים עליך.
ואתה מחייך.
הלב מסתחרר טיפה מתמסטל ואז נשרף.
היה נחמד, עד ששברת לי את הלב.
וזאת הסיבה שבגללה אני כאן, כותבת עליך.

אז.. היי כלום זה הבלוג וזאת אני.
מי אני בעצם?
שאלה טובה. אני בעצמי עוד לא באמת גיליתי.
אני יודעת שאני שונה.
וגם יודעת שזה נשמע כמו סוג של קלישאה אבל, אני באמת מרגישה שונה.
אני לא כמו כולן... זה מה שבטוח.
אני לא הבחורה הראשונה שנשבר לה הלב, ואני בטח גם לא האחרונה.
בסוף הכל עובר.
הכאב התשוקה תחושת האובדן.
ובסוף, בסוף כולנו מתים.
אנשים רגילים שוכחים מהכאב, מתעלמים מתגברים וממשיכים הלאה.
אך בשבילי הכאב הוא חומר גלם ליצירה הבאה.
הוא נטמע בתוכי ומשאיר חור בנשמה.
זה היתרון בלהיות אומן.
האירועים הכי קשים בחיים הופכים לסיפורים הכי טובים.
אני מנגבת את הדמעות, שוטפת את הפנים ומחדשת את האיפור שדהה.
מתיישבת מול מסך המחשב ומקלידה כל מה שהלב מכתיב.
אתם קוראים דמעות.
דמעות של לב שבור.
חברים
כבר לא כאןתיאונערה בת 18BlackChamomileangelחן
NiroLonely guyDownTheMysteryBoytimtamGreenie
אפרתMeshiנערת הגורלאנונימיץHereBecauseICareTigerLily
missteenagercosmicBFF100% MEהבלתי נראת
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תאריך פתיחת הבלוג

26/07/2013
-את הבלוג פתחתי בחופשת קיץ 2013.
אז אחרי הרבה שנים שחלמתי על "הבבלוג המושלם" כן! זה עם המוני הקוראים שאוהבים, מכבדים רק מחכים לעוד לעוד ועוד! מגיבים ושולחי אהבה בלי סוף. החלטתי לפתוח פה בלוג אומנם הוא לא בדיוק תואם את החלום, אבל הוא די בסדר אין לי תלונות.
גלישה נעימה :P

talih246@gmail.com למקרה ותרצו להכיר ♥
אני יפה

אני יודעת שאני יפה.
לא בגלל השתקפות המראה, לא על בסיס מחמאה,הערה.
או כי אמא אמרה כשהייתי קטנה.
אני יודעת שאני יפה כי ככה אני מרגישה, כשאני עוצמת עיניים לרגע או שניים רק עצמי עם עצמי יודעת, שאני באמת יפה.
ואם רק היו רואים את מי שאני מבפנים, ממש כמוני היו מבינים,
שאני באמת יפה.
AVIV GEFFEN
חיים-ספר-איפה אני?

החיים הם ספר אחד גדול, אני חוזרת ואומרת סבורה ובטוחה.
אוף העולם...
ספר ענק
ואני איני מטיילת בו
תקועה
אותו המקום
דף שקוראת וקוראת
שוב ושוב, שוב ושוב
קשה לי
לחיות את הספר שלי

"להיות נאהב על ידי מישהו נותן לך את הכוח, בזמן שלאהוב מישהו נותן לך את האומץ."
מודל מסוים לחיקוי.

"אל תחכי, אל תתני לחיים לעבור בשחור לבן" - ציטוט מדהים שאיתו החלטתי לפתוח.
אם אני מחשיבה את עצמי "אומנית"
חייב להיות לי מודל מסוים לחיקוי לא?
זה המודל שלי♥
"אביב גפן" למי שלא מכיר הוא זמר רוק ישראלי הידוע בכתיבתו המעוררת השראה, מרבית משיריו הם שירי מחאה אבל ישנם גם שירי אהבה שכיף לשמוע ולהתחבר מיד.
לאחרונה התמשכר בעיקר כשהלך לשפוט בתוכנית THE VOICE אבל הוא תמיד ישאר הזמר האהוב עלי.
Poison

I want to love you but I better not touch
I want to hold you, but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison, running through my veins
Poison
I don't want to break these chains
הים נעשה שחור

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה."
אוהב או לא?

אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת.
מוציאה עלה עלה מהפרח , חלק בעדינות וחלק בפראות.
נו מה כבר יצא לי הפעם... כל פעם התשובה שונה, איך זה יתכן?
או שאולי אי אפשר לסמוך על הפרח אלא רק על הלב???