עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

"זה מרגיש כמו כישוף" פרק 2

15/03/2015 21:36
Here To Love
מדהים איך אפשר לחיות דבר ששכחת, בעיוורות.
דבר שניסיתי כל כך להרדים במעמקי המוח הקטן, דבר שהשתוקקת להרגיש שוב ושוב שוב ושוב בכל פעם שאיבדת שליטה.
עכשיו פתאום זה קורה, זה קורה ואני מרגישה כל חלק בגופי רועד. מרגישה את הדם הנקי זורם בעורקי רועד מפחד.
כשאני בשליטה חשה בגופי את הדופק המהיר של ליבו תחת בטנו החשופה אני לא מצליחה. אני לא מצליחה! אני לא מצליחה! 
קטעי פרקים סדוקים מהמסיבה שהכניסה לי אותו ללב, ללב שבעצם גם נשבר באותו הלילה.
אותו רגע בו ביקרתי בגיהנום עד לרגע הקסום בו נשלח אלי מלאך שהטיס אותי הרחק אל גן העדן של אלוהים.
 
הכל התחיל בערך לפני שנה, יום חמישי הנורא.
זו הייתה שעת ערב מאוחרת. השמש כבר שקעה, כוכבים מילאו את השמיים בניצוצות של תקווה. הסתובבתי לי ריקה, עם ראש מושפל לאדמה סופרת לי סדקים על המדרכה. נתקלת בעוברים ושבים וקצת בוכה. המחשבות על המוות סבבו אותי ולא נתנו מנוחה. ענן שחור מלווה את דרכי. נעצרת מול מבנה עצום, מנסה להתעלם מן הכיתוב הגדול שהתנוסס מעליו, "בית-חולים".
סבתא כאן, והמצב קשה... רופא עם קול קצת נשי התקשר והודיעה שסבתא דרשה שאבוא, והוסיף שאם לא אמהר סביר להניח שלא הספיק, לא שאלתי הרבה שאלות ותוך חצי שעה התייצבתי בחדר המסריח בסוף המסדרון של חסרי התקווה. אני עדיין קצת מאוכזבת שזה מה שבית החולים מסוגל לספק לאישה קשישה ביומה האחרון, ועוד יותר מאוכזבת שהריח האחרון שהריחה היה ריח של תרופות והמראה האחרון שראתה היה כתם של קפה על חלוק שאפילו לא מכסה את התחת.
היא הייתה חיוורת נורא. מחוברת בצינורות מכל חלק בגופה, אבל בעיקר היה ניכר שהיא סבלה. ניתרתי עליה. "סבתא." מלמלתי עוטפת אותה בחיבוק לוהט מחום, שואפת מן הריח המתוק שתמיד היה לה. פתאום היא מלמלה ברוסית מעוותת שכמעט לא הצלחתי להבין "אני אוהבת אותך אנושקה". החזקתי בידה, בעוד שכמה דמעות השתחררו מעיניי וצנחו על החלוק הוורדרד שלבשה "אל תעזבי אותי" התחננתי.
פניה התכווצו, כאב הציף את עיניה."בבקשה סבתא... זה מוקדם מידי" לחשתי בעודי אוחזת בידה שהחלה לאבד חום. "יש לך ידיים טובות אנה.."מלמלה בשארית כוחותיה, ולאט לאט עיניה האפורות שירשנו כל הנכדים נסגרו. נשקתי למצחה ונפרדתי מהאדם שכל כך אהבתי, מהאדם היחידי שהאמין בי.

ליבי נשבר.

והנה אני... פורצת בבכי שוטף. 
תשושה צועדת מבית החולים אל עבר החניה, מבחינה בגבר מצויד שושנים אדומות. צועד אל עבר חדר היולדות כשעל שפתיו חיוך רחב. המראה הלא מלבב שלי הכה בו בתדהמה. הוא נעצר לפתע ופנה אל כיווני שולף ורד מהזר היפיפה שבידיו ומושיט אותו אלי. 
"משתתף בצערך" מלמל בקול מפוחד. 
"תודה" התאמצתי לחייך. זה גם בעצם היה הניסיון הראשון שלי להשלים עם המוות. לרגע חשבתי שאנחנו אפילו יכולים להיות חברים טובים.
"אז את מי הוא לקח היום?" שאל הבחור הנחמד. 
"סבתא" עניתי מיד. 
"ואת מי הוא נתן לך היום?"שאלתי.
"בת" חייך. "שנים חיכינו לה" נאנח.
"ומה שמה?" התעניינתי.
"מה שמה של סבתך זיכרונה לברכה" ליבי שקע, נשמתי עמוקות.
"יולי" דמעות חנקו את גרוני.
"ומי הייתה?" שאל.
"כשהייתה צעירה הייתה יפיפה אמיתית, כשסבא היה עוד בחיים  היה מספר כמה חיזר אחריה וכמה קשה הייתה. פניה האדימו כששמעה אותו מדבר עליה כך, אבל היא.. הקרה הייתה אומרת שהסכימה להתחתן איתו רק כי נדנד לה. מובן היה לכולנו שאהבה אותו הודות לניצוץ שהיה לה בעיניים כשהקשיבה לו מחמיא לה, בעיקר אהבה לשמוע אותו מתחנף ואומר שעם השנים הפכה ליפה עוד יותר" גיחוך עלה בגרוני. נאנחתי קלות "שיערה היה בהיר אבל היא מעולם לא חיבבה בחורות בעלות שיער בהיר, הייתה אומרת שכלום אין להן בראש. ועיניה הגדולות מלאות בכל גווני האפור" הבטתי מעלה אל השמיים בתקווה שהיא צופה בי. אם הייתה משאלה בליבה היא רק שיהללו את שמה במותה. היא האמינה בכל ליבה שזו הדרך לגן עדן, ולא הפריע לה בכלל האוכל הטמא שאכלה או לשון הרע שדיברה.
"הייתה שקטה ומאופקת, צנועה בהתייחסות לעצמה כנערה יפה ומוכשרת. החשיבה את עצמה מאז ומתמיד ציירת ומאיירת... והייתה גאה שירשתי ממנה את ידיה. היא הייתה אדם שכל כך אהבתי. לא הספקתי לומר לה כמה היא תחסר לי" דמעה השתחררה מעיניי. הבחור חייך,
"אני חושב שאני חייב לך תודה ענקית" לחץ את ידי.
"לבת שנולדה אקרא יולי, בתקווה שתהיה אפילו חצי ממה שהייתה סבתך" חייכו נעשה רחב יותר. "אני בטוח שסבתא יולי מתכלת עליך עכשיו ונורא מאושרת שיש כאן למטה מי שיזכור אותה" הבחור נפרד ממני לשלום ושב לצעוד אל עבר החדר בו מחכה לו יולי החדשה.


עליתי על המכונית הלבנה המצ'וקמקת שלי חזרה ליישוב, מתאמצת לראות מבעד לחלון שהתמלא עדים מערפלים, גשם החל לרדת. הבטתי בטיפות הגשם שנחו על החלון לצידי בעיניים גדולות שהתמלאו דמעות בין רגע. צליל הודעה בקע מין הטלפון הנייד שלי הבטתי סביבי מחפשת במבט אחריו, עד שלפתע נזכרתי שהוא בכלל היה תקוע כל הזמן הזה בכיס האחורי של המכנס שלי הקצרצר שלי, מה שמזכיר לי שאני רועדת מקור כבר שעה, אני נאנחת ושולפת אותו. הודעה מ-ליזה: "תגיעי להדסים 9".
לא לקח לי יותר מחצי שעה להגיע. הרחוב היה ריק מאנשים, אך אי אפשר היה להתעלם משלושת הנערים השיכורים שהיו מעולפים לצד המדרכה, סימני חתכים מלאו את פניהם. התקדמתי לאט לבר השכונתי בסוף הרחוב קול המוזיקה הנוראה שבקעה ממנו הצליחה למשוך אותי דווקא לשם, הרמתי את ראשי "ההדסים 9".
הסלקטור שעמד בפתח העביר בי מבט חטוף והכניס אותי מיד. התקדמתי אל עבר הבר, "כן מה בשבילך?" שאל הברמן בהפגנתיות תוך בהייה בלתי פוסקת בחזה שלי.
"מה שיש". אחרי 7 כוסות של "מה שיש" פתאום הבחנתי בדמות מוכרת רוכנת אל עבר הבר בעקבותיי. זו הייתה בחורה גבוהה בעלת עיניים מלוכסנות מהפנטות ונמשים שכיסו את מרבית מפניה. היא לא הייתה יותר מידי לבושה, אך מה שלבשה החמיא לה במיוחד.
"הנה את!" היא נשמעה מותשת. סובבתי את מבטי חזרה אל הבר, "היי אתה! אני רוצה עוד" סחרחורת נוראית סבבה את ראשי, וכבר לא זכרתי מי אני. פתאום הרגשתי מגע חמים נח על לחי ימין. אני עדיין לא בטוחה אם זו הייתה סטירה או רק ליטוף תומך.
"תסתכלי אלי! אנה! " הבחורה הזו התחילה להישמע קצת כמו אמא שלי שחושבת שכל כוס קטנטנה מובילה אותי צעד אל הקבר. לא זזו לי יותר מידי שרירים בפנים והמבט שלי נשאר קפוא.
"אנה את שומעת אותי?" איבדתי תחושה ברגליים והפסקתי להרגיש את הלב, ותוך שניה מצאתי את עצמי על הרצפה באמצע המועדון מעולפת כמו ילדה בת 15 בהשתכרות הראשונה שלה כשחבורה של אנשים לא מזוהים מקיפה אותי תוהה אם אשאר בחיים.

קרן אור קטנה שפגעה בעיני הצליחה לפקוח לי אותן מיד, לפתע מבטי נפגש במבט כחול, מבט שלא הצליח להידמות בשום צורה למבט שהייתי בטוחה שאפגוש. איפה ליזה?
לקח לי לא מעט זמן להיזכר בחלקיק קטנטן ממה שקרה אתמול, אבל כנראה שלעולם לא אצליח להיזכר בדרך שעברתי עד שהגעתי למיטה של בחור שאני לא מכירה לילה אחרי שהתעלפתי במועדון כמו סתומה.
"בוקר טוב" שפתיו פלטו פתאום, ואז קרה מה שקורה בדרך כלל בסרטים הכי קיטשיים, התחלתי לשמוע מלאכים שרים לי.
-מי זה הבחור היפה הזה- חשבתי לעצמי בעודי נועצת בו מבט בוחן, אולי קצת כדי להבין על פי הבעת הפנים שלו כמה פדיחות עשיתי אתמול.
ולבסוף הצלחתי להוציא מפי רק :"שכבנו?" הבחור חייך חיוך חלוש ונעץ בי מבט.
"אי אפשר לומר שלא ניסית" הוא גיחך, אודם כיסה את לחיי והרגשתי כל כך רע. "אל תדאגי הדבר הכי סוער שקרה זה שהרמתי אותך מהרצפה במועדון והבאתי אותך לכאן" הוא התקרב אל המיטה ללא חולצה כשחזהו חשוף לבוש מכנס ג'ינס שחור שכמעט נפל מגופו ובידיו שני כוסות תה. "חכי". אחזתי בכוס התה החמה ותהיתי אם אני יכולה לסמוך על הבחור הזה רק כי החיוך שלו כל כך יפה. "אני ברק" הציג את עצמו . 
"הסולן של 'הגרביים המסריחים של ברק'. " גיחכתי.
"בדיוק, הלהקה שהצלחת להרוס לה את הערב אתמול" רטן ולקח לגימה ארוכה מן התה שלו, שכבר הספיק התקרר.
"ליזה יוצאת עם אלון הגיטריסט מלהקה שלי כבר חצי שנה.." מיד קטעתי את דבריו -"אני יודעת!" הוא גלגל את עיניו והיה נדמה לי לרגע שהוא כבר ממש לא מסוגל לסבול אותי, ואם לומר את האמת גם אני לא יכולתי לסבול אותו. דרך הדיבור שלו... הוא דיבר לאט ובסובלנות, אחד מתוך אלפי השטויות שמסוגלים להוציא אותי מהכלים.  "היא סיפרה לי עליך והתחננה שאתן לה להכיר בינינו כאילו במקרה אחרי ההופעה, ואני הסכמתי... מי היה מנחש שתהרסי לנו את הערב" ולפני שהספקתי להוציא מילה הוא הוסיף "ליזה ואלון ישנו כאן, הם רק יצאו לסיבוב" נאנחתי. והוא הניח את הכוס הריקה לצד המיטה.
"מה קרה לך שנתת לברמן להשקות אותך ככה כאילו את איזה עציץ?" שאל.
"אני עייפה..." ברק לקח ממני את כוס התה והניח אותה על השולחן לצד הכוס הריקה שלו.
"בואי.." הוא סימן לי להניח את ראשי על ברכיו. 
הסתכלתי על שפתיו דקות ארוכות בזמן שאעביר את אצבעותיו בשערי.
באותו ערב נערכה ההלוויה של סבתא, חזרתי הביתה חלשה ושכבתי במיטה שעות ארוכות, ככה סתם בוהה בתקרה הלבנה.
צליל בקע מן הטלפון -סוללה חלשה-
פתחתי את הגלריה, נוספו כמה תמונות איומות מהלילה אצל ברק, בעיקר ראו שם את ליזה ואלון מתמזמזים ואותי ישנה, מצאתי את עצמי מריצה את התמונות, היו מהן קצת יותר מידי. נעצרתי על סרטון, ידיי רעדו. פחדתי קצת לצפות בו, פחדתי עד שלבסוף נכנעתי. את הסרטון צילמה ליזה בדקות הבודדות שבהן הניחה לאלון, ראו את ברק יושב על הרצפה מנגן ושר. וכל מה שהצלחתי לשמוע היה קצת מהשיר ששר,
"חזרתי פתאום, הנה אני בבית 
תני לי רק דקה לנשום
באתי לך כל כך, כל כך פתאום" 
אני לא טיפשה הרי, אני יודעת שהוא לא שר לי אבל הגוף הציף אותי בחום והלב שלי פעם מהר.
מעולם לא התאהבתי. וזה הרגיש כמו פעם ראשונה.

נישקתי אותו חזק כל כך ששפתי בערו, האודם האדום שלי מרוח על שפתיו וזה הדבר הכי יפה בעולם. כשאני מעליו בוהה בעיניו זה לא מרגיש כמו אהבה, עיניו רטובות והוא לא כאן. נדמה היה לי שמשהו בגופו התפוצץ דרך עיניו, "אני לא יכול" התנצל במבוכה. העברתי את ידי על חזהו, כאילו מנסה לשכנע את עצמי שלא שמעתי אותו, "די, אנה, די" המשכתי לנשק את צווארו, "אנה אני לא רוצה די.." פלט, התרוממתי וישבתי על קצה המיטה לובשת חזרה את הגופייה השחורה. העברתי בו מבט חטוף. הוא שתק. "בן זונה" קמתי מיד, ותכננתי איך אני בורחת משם הכי מהר שאפשר. ברק תפס בידי בחוזקה. "חכי" הוא לא הרפה, התקפלתי והוא משך אותי אליו "אל תהיי ילדה" סובבתי את ראשי אליו "זה מה שאני בשבילך? ילדה?" קולי רעד. "את ילדה, את לא באמת מבינה מה את רוצה ממני" צעק, "מחר אני לא פה אל תדאג אני לא אטריד אותך יותר" כעסתי, "היום את כאן איתי, מחר את בתל אביב מפלרטטת עם בחורים " מלמל, "איפה כאן הבעיה?" שאלתי מנסה להבין
"אני לא אתן לך להיות זונה!"פניו נראו לי רציניות.
"אתה שומע את עצמך!?"דמעות חנקו אותי.
התכוונתי לקום אך שוב הוא אחז בידי בחוזקה, "לאן את בורחת?" שאל ברוגע, 
"רחוק ממך" רטנתי.
"לא מוכן" הכריז.
"סליחה?"הרגשתי מבולבלת.
"אני לא טסתי..." מלמל. "אני לא טסתי בשבילך!"צעק.
"ויומיים אחר כך שכבת עם דנה..." נזכרתי באותה אכזבה שאחזה בי.
שתיקה.
"עם כולן כן... אבל איתי, איתי לא" מלמלתי בקול חנוק.
"אותך אני אוהב..." תפס בידי. הנדתי בראשי לשלילה.
"בך אני מפחד מפגוע"התוודע.
"אני לא מסוגלת לראות את הפרצוף שלך יותר" צעקתי חזק כל כך שאוזניי כאבו. 
"עד עכשיו רק פגעת בי, אני שונאת אותך" הזזתי את ידו מידי וקמתי, הוא קם אחרי ועמד מולי. פתאום הרגשתי ממש כמו ילדה קטנה. כשהוא בוהה בי כך מגבוהה זה קצת מביך. 
הוא לא אמר מילה והדם זרם בגופי מהר יותר ומהר יותר ומהר יותר והרגשתי איך אור פניי משנה צבעים כמעט בכל שנייה שחולפת.  
"את יפה כשאת כועסת את יודעת?" חייך.
"עוף מכאן." דרשתי.
"מה..." מלמל
"אתה לא מבין? אני לא רוצה לראות אותך, לשמוע אותך..." הוא שלח יד לעברי. 
"אל תיגע בי" צרחתי.
"אף אחד לא ישמור עליך שם" ברק הביט בי לרגע ויצא מהחדר. דמעות הציפו אותי,עכשיו הייתה לי סיבה טובה מספיק לעבור מכאן. רציתי לברוח, רציתי לשכוח, רציתי לשטוף את הפה מהטעם שלו, רציתי לשרוף את הבגדים שהריח הדביק שלו, רציתי לקבור את עצמי רחוק מכאן.
אבל הכי רציתי.. לחבק אותו ולהישאר כאן.

סוף סוף סיימתי עוד פרק, מקווה שאהבתם, מקווה שתגיבו
me-***שאריות של החייםdoctor HrAz ^The peace within us
שאריות של החיים
15/03/2015 23:58
מהמם!
rAz ^
26/03/2015 18:54
תמשיכי!
זה כל כך יפה שאני לא מצליחה לעצור
ועצוב לי שאני צריכה לעצור
תמשיכי! :)
me-***
29/03/2015 23:09
זה ממכר..מחכה להמשך :)
doctor H
27/05/2015 21:22
פרסמי כבר את החלק הבא ;-)
18/01/2016 15:59
נוגע
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

אודות

לכי תספרי להם,
לאנשים המוזרים,
שמחפשים את עצמם במחשבות של אחרים,
בחיים האיומים,
בצרות, אין סוף אהבות נכזבות,
נשיקה.
התחרפנתי.
ואור גדול עולה פתאום מתוך החושך
מושיטה יד, כמעט נוגעת את הדלת פותחת.
אתה יושב שם וקורא בבלוג.
כל השירים עליך.
כל הסיפורים עליך.
כל העצבים עליך.
ואתה מחייך.
הלב מסתחרר טיפה מתמסטל ואז נשרף.
היה נחמד, עד ששברת לי את הלב.
וזאת הסיבה שבגללה אני כאן, כותבת עליך.

אז.. היי כלום זה הבלוג וזאת אני.
מי אני בעצם?
שאלה טובה. אני בעצמי עוד לא באמת גיליתי.
אני יודעת שאני שונה.
וגם יודעת שזה נשמע כמו סוג של קלישאה אבל, אני באמת מרגישה שונה.
אני לא כמו כולן... זה מה שבטוח.
אני לא הבחורה הראשונה שנשבר לה הלב, ואני בטח גם לא האחרונה.
בסוף הכל עובר.
הכאב התשוקה תחושת האובדן.
ובסוף, בסוף כולנו מתים.
אנשים רגילים שוכחים מהכאב, מתעלמים מתגברים וממשיכים הלאה.
אך בשבילי הכאב הוא חומר גלם ליצירה הבאה.
הוא נטמע בתוכי ומשאיר חור בנשמה.
זה היתרון בלהיות אומן.
האירועים הכי קשים בחיים הופכים לסיפורים הכי טובים.
אני מנגבת את הדמעות, שוטפת את הפנים ומחדשת את האיפור שדהה.
מתיישבת מול מסך המחשב ומקלידה כל מה שהלב מכתיב.
אתם קוראים דמעות.
דמעות של לב שבור.
חברים
כבר לא כאןתיאונערה בת 18BlackChamomileangelחן
NiroLonely guyDownTheMysteryBoytimtamGreenie
אפרתMeshiנערת הגורלאנונימיץHereBecauseICareTigerLily
missteenagercosmicBFF100% MEהבלתי נראת
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תאריך פתיחת הבלוג

26/07/2013
-את הבלוג פתחתי בחופשת קיץ 2013.
אז אחרי הרבה שנים שחלמתי על "הבבלוג המושלם" כן! זה עם המוני הקוראים שאוהבים, מכבדים רק מחכים לעוד לעוד ועוד! מגיבים ושולחי אהבה בלי סוף. החלטתי לפתוח פה בלוג אומנם הוא לא בדיוק תואם את החלום, אבל הוא די בסדר אין לי תלונות.
גלישה נעימה :P

talih246@gmail.com למקרה ותרצו להכיר ♥
אני יפה

אני יודעת שאני יפה.
לא בגלל השתקפות המראה, לא על בסיס מחמאה,הערה.
או כי אמא אמרה כשהייתי קטנה.
אני יודעת שאני יפה כי ככה אני מרגישה, כשאני עוצמת עיניים לרגע או שניים רק עצמי עם עצמי יודעת, שאני באמת יפה.
ואם רק היו רואים את מי שאני מבפנים, ממש כמוני היו מבינים,
שאני באמת יפה.
AVIV GEFFEN
חיים-ספר-איפה אני?

החיים הם ספר אחד גדול, אני חוזרת ואומרת סבורה ובטוחה.
אוף העולם...
ספר ענק
ואני איני מטיילת בו
תקועה
אותו המקום
דף שקוראת וקוראת
שוב ושוב, שוב ושוב
קשה לי
לחיות את הספר שלי

"להיות נאהב על ידי מישהו נותן לך את הכוח, בזמן שלאהוב מישהו נותן לך את האומץ."
מודל מסוים לחיקוי.

"אל תחכי, אל תתני לחיים לעבור בשחור לבן" - ציטוט מדהים שאיתו החלטתי לפתוח.
אם אני מחשיבה את עצמי "אומנית"
חייב להיות לי מודל מסוים לחיקוי לא?
זה המודל שלי♥
"אביב גפן" למי שלא מכיר הוא זמר רוק ישראלי הידוע בכתיבתו המעוררת השראה, מרבית משיריו הם שירי מחאה אבל ישנם גם שירי אהבה שכיף לשמוע ולהתחבר מיד.
לאחרונה התמשכר בעיקר כשהלך לשפוט בתוכנית THE VOICE אבל הוא תמיד ישאר הזמר האהוב עלי.
Poison

I want to love you but I better not touch
I want to hold you, but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison, running through my veins
Poison
I don't want to break these chains
הים נעשה שחור

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה."
אוהב או לא?

אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת.
מוציאה עלה עלה מהפרח , חלק בעדינות וחלק בפראות.
נו מה כבר יצא לי הפעם... כל פעם התשובה שונה, איך זה יתכן?
או שאולי אי אפשר לסמוך על הפרח אלא רק על הלב???