עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

צעד אחד לפנייך-סיפור פנימיה (פרק 2)

01/08/2013 16:06
Here To Love
סיפורים בהמשכים
בחדר הבנים לא היה זכר ליובל.
הלכתי לכיוון המועדון צעדי היו קטנים וקלילים ומבטי היה נעוץ ברצפה לא חשבתי יותר על יובל או התעסקתי במה יגיד, חשבתי על איטן , לראשונה בחיי הרגשתי שבאמת הפסידתי , הפסדתי את איטן , שהיה הדבר הכי טוב בחיי וגם אותו איבדתי. לא הייתי מרוכזת במציאות לא הבחנתי בדמות הרצה שהתקדמה אלי.
"איה ! אתה לא רואה לאן אתה הולך !" צעקתי מבוהלת .
"סליחה , סליחה." אמרה הדמות המשונה, הרמתי את ראשי זה היה יובל.
"מזה, בכית ?" שאל יובל מלא רחמיים
.
 "מה אתה רוצה!" צעקתי , ועוד כמה דמעות איימו להשתחרר מעיני .
"עזוב טוב ! " סיננתי, הולכת לכיוון השני בחזרה אל חדר הבנות, יובל רץ לקראתי "חכי !" הוא צעק , עצרתי מנידה את ראשי בחוסר סבלנות מה הוא עוד רוצה? "אמ.. את רוצה לשנעשה סיבוב בחצר ונדבר ? ניראלי שיש לנו הרבה מה להשלים "אמר מכניס את ידיו לכיסים ומחכה לתשובה חיובית.
"לא אמרת שאתה לא רוצה לראות אותי?" שאלתי בעוקצנות 
"מה זה משנה אני רוצה שנדבר את רוצה?" הוא שאל.
"טוב." נאנחתי
*
לאחר שיחה ארוכה שבה העלנו זיכרונות על הדשא בחצר הפנימיה יובל שאל
"נו אז מתי את מתכוונת לספר לי למה חזרת.."
"לא יכולתי להיות באותו בית עם ההורים... אז ישנתי אצל ידיד וזה הפך ממושך אז עזבתי." אמרתי בעוד שעיני נצצו לא משמחה , אלה מדמעות המנסות להציף אותי.
"אה.. אוי סליחה.." אמר יובל כשקולו הפך צרוד
חיכתי חצי חיוך מזויף והוספתי " אז.. איך היה פה שנתים בלעדי?" יובל חייך , חיוך חוסף גומות וענה 
"כמו שאת מנחשת זה היה די קשה ... לכולם " 
"כולם ?" שאלתי מנסה לסחוט ממנו אם היה לו קשה בלעדי.
"כולל אותי.. " הוא מלמל
"היה לך קשה?" שאלתי שוב כדי לסחות ממנו התוודאות, החיוך שהיה מרוח על פניו נמחק ובימקומם הופיע פרצוף חמוץ ומוטרד.
" כן ! טוב ... התגעגתי אליך אפיל מאוד הרגשתי כאילו לקחת איתך את הלב שלי ושברת אותו לחלקים קטנים בלי רחמים !" הוא אמר נועץ את מבטו בעיני ואני צבטתי את עצמי בירך לוודא שאני לא הוזה.
שתקתי.
" בהתחלה בכלל לא האמנתי שבאמת עזבת ומרוב יאוש לא יצאתי מהמיטה וביליתי בה חודש רק עם רחמים עצמיים הרגשתי שאני אפס , ושביגללי עזבת . אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שהלו החיים ואין לי מה לעשות וגם אם עזבת בגללי כניראה זה מה שהגיעה לי , התחלתי לנסות להתגבר עליך , ניסיתי להמשיך בחיי הרגילים והפסקתי לקחות לטלפון ממך.ואז תובל ואלון הסבירו לי -שרחוק מעין רחוק מהלב- ואז הבנתי שהמשכת בחיים שלך והשארת אותי מאחור אם כל הזיכרונות שהיו לנו בחיד , ולמרות כשניסיתי לשכוח ממך כלום לא עזר... לא היה יום, שלא חשבתי עליך. והיום כשנכנסת במשחק הגמר הייתי כל-כך מופתע שלא יכולתי לקום לחבק אותך או אפילו לומר לך שלום ויותר מאוחר אחרי שכבר התחלתי להבין שאני לא חולם הרגשתי שאני חייב שנדבר ונישר הכל" אמר יובל כשראשו היה מושפל אל האדמה.
שתקתי, לא היה לי מה לאגיד או להוסיף. יובל קם מהישיבה על הדשא ועמד מולי, חייך ושלח את ידו לעברי " תביא יד " הוא הוסיף לומר , הושטתי את ידי אל ידו וקמתי.
התקדמנו לעבר שערי הפנימיה , הרחבתי את צעדי והכרזתי לאחר שתיקה ממושכת "גם אני.." ונשענתי על הגדר שמאחורי יובל נשען על הגדר לצידי ושאל "מה גם את ?" 
"גם אני התגעגתי אליך..." אמרתי, יובל הניח את ידו על גבי וחיבק אותי , חיבוק שהתגעגתי אליו כל כך.המשכנו לטייל בחצר הפנימיה ולדבר יובל שאל על אמא ועל אבא ועל יה-לי הקטנה שהשארתי בבית
ואני שאלתי אותו אם הוא עדיין שר, ומה שלום הוריו במושב.
זאת היתה שיחה שיגרתית של שני מכרים שלא התראו שנתיים עד שיובל שאל שאלה פחות שיגרתית
"תגידי מי זה איטן?" 
"מה?" שאלתי מופתעת
"מי זה איטן?" הוא שאל שנית
השפלתי את מבטי , ודימינתי את דמותו המופתעת והמאוכזבת של איטן כשאושרי יספר לו שחזרתי לפנימיה , יובל הבחין בפני הנפולות ואמר במטרה להרגיעה אותי , "זה בסדר את לא חייבת לספר , רק רציתי לומר שהוא התקשר למועדון קודם..."
שתקתי.
"אז הוא חבר שלך.." אמר יובל
הרמתי את מבטי שהיה מושפל אל הרצפה ישר אל עיניו בחכולות של יובל , ניסיתי להבין למה הוא מתכוון
"נכון ?" הוא שאל 
"עזוב..."סיננתי
הוא גיחך "זה בסדר.. את לא צריכה להתבייש או לפחד לומר לי את זה , הרי נפרדנו אז זה חוקי לגמרי שיהיה לך חבר... אם על הגעגוע אליך לא הפכתי לנזיר את יודעת " הוא אמר מחוכיך.
ניסיתי להבין למה הוא התכוון -"לא הפכתי לנזיר-" אולי יש לו חברה , או שהיתה, או שהוא מאוהב
הבטתי בו במבט בוחן .
הוא ציחקק, "נופר את יכולה לשאול את יודעת..." הוא אמר
"מה לשאול ?"
"אם היתה לי חברה את יודעת , זה לא סוד" הוא אמר מתקרב עלי יותר
"אז היתה?" שאלתי והבטתי בו במבט אדיש.
"כן.. היתה" הוא אמר , רציתי לקבור את עצמי באדמה , לרוץ משם , או פשוט לקבל דום לב.
"אבל זה נגמר אחרי חודש..." הוא הוסיף
"למה ..." שאלתי .
יובל נשק את שפתיו , לקח נשימה עמוקה ואמר "כי.. היא לא את" הרגשתי בעננים , יש לא באתי לפה לחינם.
העדפתי לשתוק .
"נו אז צדקתי ?" הוא שאל "איטן הזה , היה חבר שלך?" הוא הוסיף לשאול.
הכנסתי את ידי לכיסים ופקדתי על עצמי לשתוק להיות רגע כמו איש אילם.
הוא משיך לשאול שאלות , ואני כמו דג ... פוסעת לאט ולא מדברת .
לפתע חתול שחור זינק ישר מהשיחים , דבר שהבהיל אותי וגרם לי לתפוס בידו של יובל , ככה בלי לחשוב , יובל הביט בי מבט ארוך ואני , אני לא הבנתי איזה מין מבט זה ... מבט של אהבה או מבט של שנאה או שאולי זה בכלל מבט של מבוכה? שחררתי את ידי מידו .
הוא חייך , צחקק ותפס בידי שוב אבל הפעם לא מבהלה אלה מבחירה "מה יש לך ? זכרתי אותך כחופרת לא כאילמת " אף שריר בפנים שלי לא זז שיחקתי אותה אדישה , שומעת ולא מגיבה.
הוא המשיך לשאול שאלות מטופשות , אוי מה לא הייתי נותנת כדי שהוא ישתוק ורק י
ביט בעיני ואז אולי...
{ סורי אם יש שגיאות, אתם מוזמנים להגיב :P }

אנונימיתזהבית
עוד מוזרה בעולם
01/08/2013 18:40
יש המשך?
Here To Love
01/08/2013 21:19
כן... אני מעלה
זהבית
23/08/2013 15:30
את כותבת ממש יפה
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

אודות

לכי תספרי להם,
לאנשים המוזרים,
שמחפשים את עצמם במחשבות של אחרים,
בחיים האיומים,
בצרות, אין סוף אהבות נכזבות,
נשיקה.
התחרפנתי.
ואור גדול עולה פתאום מתוך החושך
מושיטה יד, כמעט נוגעת את הדלת פותחת.
אתה יושב שם וקורא בבלוג.
כל השירים עליך.
כל הסיפורים עליך.
כל העצבים עליך.
ואתה מחייך.
הלב מסתחרר טיפה מתמסטל ואז נשרף.
היה נחמד, עד ששברת לי את הלב.
וזאת הסיבה שבגללה אני כאן, כותבת עליך.

אז.. היי כלום זה הבלוג וזאת אני.
מי אני בעצם?
שאלה טובה. אני בעצמי עוד לא באמת גיליתי.
אני יודעת שאני שונה.
וגם יודעת שזה נשמע כמו סוג של קלישאה אבל, אני באמת מרגישה שונה.
אני לא כמו כולן... זה מה שבטוח.
אני לא הבחורה הראשונה שנשבר לה הלב, ואני בטח גם לא האחרונה.
בסוף הכל עובר.
הכאב התשוקה תחושת האובדן.
ובסוף, בסוף כולנו מתים.
אנשים רגילים שוכחים מהכאב, מתעלמים מתגברים וממשיכים הלאה.
אך בשבילי הכאב הוא חומר גלם ליצירה הבאה.
הוא נטמע בתוכי ומשאיר חור בנשמה.
זה היתרון בלהיות אומן.
האירועים הכי קשים בחיים הופכים לסיפורים הכי טובים.
אני מנגבת את הדמעות, שוטפת את הפנים ומחדשת את האיפור שדהה.
מתיישבת מול מסך המחשב ומקלידה כל מה שהלב מכתיב.
אתם קוראים דמעות.
דמעות של לב שבור.
חברים
כבר לא כאןתיאונערה בת 18BlackChamomileangelחן
NiroLonely guyDownTheMysteryBoytimtamGreenie
אפרתMeshiנערת הגורלאנונימיץHereBecauseICareTigerLily
missteenagercosmicBFF100% MEהבלתי נראת
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תאריך פתיחת הבלוג

26/07/2013
-את הבלוג פתחתי בחופשת קיץ 2013.
אז אחרי הרבה שנים שחלמתי על "הבבלוג המושלם" כן! זה עם המוני הקוראים שאוהבים, מכבדים רק מחכים לעוד לעוד ועוד! מגיבים ושולחי אהבה בלי סוף. החלטתי לפתוח פה בלוג אומנם הוא לא בדיוק תואם את החלום, אבל הוא די בסדר אין לי תלונות.
גלישה נעימה :P

talih246@gmail.com למקרה ותרצו להכיר ♥
אני יפה

אני יודעת שאני יפה.
לא בגלל השתקפות המראה, לא על בסיס מחמאה,הערה.
או כי אמא אמרה כשהייתי קטנה.
אני יודעת שאני יפה כי ככה אני מרגישה, כשאני עוצמת עיניים לרגע או שניים רק עצמי עם עצמי יודעת, שאני באמת יפה.
ואם רק היו רואים את מי שאני מבפנים, ממש כמוני היו מבינים,
שאני באמת יפה.
AVIV GEFFEN
חיים-ספר-איפה אני?

החיים הם ספר אחד גדול, אני חוזרת ואומרת סבורה ובטוחה.
אוף העולם...
ספר ענק
ואני איני מטיילת בו
תקועה
אותו המקום
דף שקוראת וקוראת
שוב ושוב, שוב ושוב
קשה לי
לחיות את הספר שלי

"להיות נאהב על ידי מישהו נותן לך את הכוח, בזמן שלאהוב מישהו נותן לך את האומץ."
מודל מסוים לחיקוי.

"אל תחכי, אל תתני לחיים לעבור בשחור לבן" - ציטוט מדהים שאיתו החלטתי לפתוח.
אם אני מחשיבה את עצמי "אומנית"
חייב להיות לי מודל מסוים לחיקוי לא?
זה המודל שלי♥
"אביב גפן" למי שלא מכיר הוא זמר רוק ישראלי הידוע בכתיבתו המעוררת השראה, מרבית משיריו הם שירי מחאה אבל ישנם גם שירי אהבה שכיף לשמוע ולהתחבר מיד.
לאחרונה התמשכר בעיקר כשהלך לשפוט בתוכנית THE VOICE אבל הוא תמיד ישאר הזמר האהוב עלי.
Poison

I want to love you but I better not touch
I want to hold you, but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison, running through my veins
Poison
I don't want to break these chains
הים נעשה שחור

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה."
אוהב או לא?

אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת.
מוציאה עלה עלה מהפרח , חלק בעדינות וחלק בפראות.
נו מה כבר יצא לי הפעם... כל פעם התשובה שונה, איך זה יתכן?
או שאולי אי אפשר לסמוך על הפרח אלא רק על הלב???