אין לי כוח להיסטוריה ועוד עם אורלי המטורפת הזאת , הנחתי את ראשי על השולחן ונאנחתי כשברקע
מתנגן קולה הרועש של אורלי , היא מדברת צועקת מדברת ושוב צועקת על מה ? , אף אחד לא באמת יודע . כולם מביטים בה כאילו שהם מבינים כל מילה אבל אני בטוחה שהדבר האחרון שהם חושבים עליו זה אורלי והחפירות שלה . כל כך רציתי שזה כבר יגמר הייתי מוכנה לעשות שני תורנויות מטבח ורק לא להקשיב לבלבולי מוח שלה , הסתכלתי פעמיים בשעון הזמן לא זז ! זה מרגיש כמו נצח אבל עברו רק כמה דקות ! נו כבר אין לי כוח , מרוב יאוש התחלתי להתפלל בלב, אולי ה' ישמע וירחם עלי.
יובל ראה את היאוש על פני ובהה בי זמן ממושך עם המבט הממיס הזה שלו , אני לא מבינה איך אפשר לעמוד בזה וכשהוא מוסיף למבט הזה גם חיוך חוסף שני שורות של שינים לבנות אז בכלל אי אפשר שלא לחייך עליו בחזרה. הוא תלש דף מהמחברת שלו כתב משהו והעביר לי .
על הדף היה כתוב "מדוע נפלו פניך ? " חייכתי לכיוון יובל וכתבתי
"אורלי ותורנות מטבח" והעברתי את הדף חזרה ליובל , הוא קרא, כתב משהו ואז העביר לי אותו חזרה
"תגידי תודה לי יש שיעור פרטי , ספיר מכתה יב' עוזרתי לי במקצועות שאני צריך לקבל בהם תגבור" צחקקתי והמשכתי לכתוב
"אתה יוצא אם ילדה מכתה יב' ?" כתבתי והעברתי את הדף ליובל
"את מקנאה ?" הוא כתב והעביר חזרה את הדף.
"חחח לא ממש... " חייכתי תוך כתיבה
"אני צוחק, אם באלך אני יכול תמיד להבריז ולבוא לעזור לך..." קראתי.
צילצול , נשמע .
יצאתי מהכתה ,זה היה יותר מידי , הכל היה כבד עלי הרגשתי שאני בוגדת באיטן למרות שניפרדנו ולמרות שלא קרה כלום על יובל, עדיין.
אני מרגישה כאילו אני עדיין אוהבת אותו . אפילו התיק שהיה על גבי הפך כבד למרות שהיה בו רק קלסר ושני מחברות הרגשתי חנוקה . יובל רץ לכיווני "נו ? לבוא איתך ?" הוא שאל מלא שמחה.
הסתובבתי לכיוונו ואמרתי "תקשיב , לא מתאים לי שתבריז ככה בגללי."
"זה לא בגללך , אז בשבילך" הוא חייך , לא יכולתי להוריד את מבטי מהעיניים החכולות ההלו שלו שמתכווצות בכל פעם שהוא מחייך.
"מה נתקעת ?" הוא שאל וכיווץ את גבותיו בחשדנות.
הורדתי את מבטי שהיה נעוץ בו " יובל אני חייבת ללכת, ואני רוצה לעשות ת'תורנות הזאת לבד"
"טוב.." הוא מלמל, ראיתי בעיניו אכזבה הכרחתי את עצמי להסתובב וללכת , וכך גם עשיתי הלכתי לכיוון
המטבח , הצטערתי שאמרתי את זה ליובל , אבל ידעתי שזה הדבר הנכון .
שמעתי צילצול מוכר , זה היה הטלפון , הוא מצלצל , זה איטן , מה עושים ? , ואז מבלי לחשוב מה לומר ,אם לומר , לענות , לא לענות פשוט עניתי
"נופר?" נשמע קולו הרך של איטן מהצד בשני של הקו
"א-י-י-יטן ? " גימגמתי
" אז ככה? זה נגמר ?" שאל.
הרגשתי שקולי נחנק מהדמעות שעולות בגרוני .
"איטן , זה לא הזמן לשיחה הזאת אני מאחרת לתורנות מטבח " אמרתי בשארית כוחותי.
"את שומעת את עצמך ! תורנות מטבח ? זה יותר חשוב לך מלהסביר לי מה עשיתי שלא דיברת איתי יומיים וניפרדת ממני במכתב, לקחת את החפצים שלך ועזבת מהעיר ! ולאושרי אמרת- -" נשמתי נשימה עמוקה ופרצתי לדבריו והתחלתי להתנצל " סליחה נו, סליחה !!! לא יכולתי ! מה לא ברור לא יכולתי להגיד לך ! איך אפשר לומר לחבר שלי, לאדם שאני אוהבת הכי בעולם שאני צריכה ללכת לאיזה פנימיה עלובה עם אנשים מפגרים ולעזוב אותו "
"זה יובל ? בגללו ?"שאל.
"איזה יובל ! אתה חבר שלי ואני אוהבת אותך , ואף אחד לא יחליף אותך , ובטח שלא יובל ! "
"אבל גם הוא היה חבר שלך" רטן איטן .
"יובל היה ! ה-י-ה חבר שלי לפני שנתיים ! וככה זה נגמר מבין ! ני-ג-מ-ר ! "צעקתי , ולאחר מכן בזוית בעין ראיתי את נתי, יובל , נועה , טל , אגם וסיוון בדרכם לעבודות המשק .
איטן לא דיבר "אני צריכה ללכת " אמרתי וניתקתי את השיחה .
כולם הסתכלו עלי פעורי פה החליפו ביניהם מבטים מוזרים, לא ידעתי מה לעשות... כולם יודעים ! והכי גרוע ! יובל יודע ! מה לעשות!
;){kind=link}