עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

מאחורי חזות קשוחה פרק 11

04/09/2013 11:35
Here To Love
סיפורים בהמשכים

"זה או זה?" לפתע הבחנתי במיקהמביטה בי. היא דילגה אלי בתנועות רכות והתקרבה, הבחנתי כי היא אוחזת בכמה סוגיחזיות, הסמכתי מבלבול ומבושה קלה והתקרבתי לבחון את מה שבידה.

"אה...?"מלמלתי מנסה להרוויח זמן, בעודי מסדר את מחשבותיי ומביטה בפנייה הקורנות משמחה.

"החזייההלבנה או השחורה?" שאלה מיקה מתאזרת בסובלנות. העניין הזה היה מוזר ביותר, קשהלי נורא להשלים עם העובדה שלפעמים היא מחליטה להפוך סובלנית, זה מחרפן ומוציא אותימדעתי בכל פעם מחדש.

"אנילא מאמינה שגררת אותי לפה," נאנחתי נועצת מבט עמוק בעיניה.

"מהאיתך, בכל פעם שאנחנו בקניון אנחנו נכנסות הנה..." אמרה מביטה בי מבולבלת. אניבטוחה שעברה בראשה המחשבה האם כדי לה להרביץ לי כדי לאפס אותי מחדש, גלגלתי אתעיני.

"לאאיתם" ציינתי וסובבתי את ראשי לאחור נועצת מבט בדור ובראד שעמדו בצד לידסטנד  התחתונים. מיד התגלתה אלי התמונההמטרידה של דור אחי הבכור מחזיק בידו תחתון חוטיני דקיק ומתח אותו משני הצדדיםבהנאה, גלגלתי את עיני בתסכול ופתאוםהעיניים שלי נפגשו עם העיניים של בראד, המבטים שלנו הצטלבו, ופתאום לא הרגשתי צורךלהוריד ממנו את המבט.

"מהזה! השיט הזה?" נאנח דור בקול חרישי. ושחרר צד אחד מאחיזתו. התחתון נשמטמידיו בחדות ופגע הישר בפניו המופתעות והתמימות של בראד, שכנראה... לא היה מוכןלדבר מהסוג הזה. צחקוק מפלט מגרוני, רק דור מסוגל לעשות דבר שכזה.

"נו דני! הלבנה או השחורה?"שאלה מיקה ברוגז בעודה מקפצת אל תא המדידה עם עוד  שני חזיות חדשות.

,בזוית העין יכולתי לראות את המבט המשועשע בעיניו של דור.

"אףאחת, הן מזעזעות" עניתי בתעוזה בלתי אופיינית, מיקה יצאה מתא המדידה, נעצה בימבט ארסי ותנועת ראשה הסיטה את שיערה הכהה הצידה.

"אמאשלךמזעזעת!" צעקה בלתי נשלטת נפלטה מגרונה.

"רגע,יש לך אותן לא?!" הוסיפה, הנהנתי בהסכמה.

"אזאיך הם מזעזעות!?"רטנה מיקה בכאס.

"עליהן יפות... עליך מזעזעות. מה לא ברור"  ציינתי בעוקצנות. ניחשתי שכרגע בראד מחייך את החיוךשלו, החיוך שאני חושקת לראות שוב ושוב אבל לא טרחתי לבדוק. מיקה חזרה אל תא המדידהשולחת לעברי מבטים מלאי שנאה.

"קפצילי!"  צעקה לעברי בעודה נכנסת שוב אלתא המדידה. ובזמן שמיקה מדדה על גופה עוד מספר חזיות, ניסיתי ללכת בין המדפים העמוסים חזיות ותחתונים, כשהכולנוצץ באור רך ומתוק כל כך, פוסעת לי בראש מורכן נועצת את מבטי בכפות הרגליים שלי, שקועהבמחשבות. עד שלפתע הבחנתי בפינה זוהרת במיוחד מלאה מדפים וקולבים עמוסים בבדים מצועצעיםולרוב גם נוצצים, הבחנתי בגופיה נחמדה, שקרצה אלי היא הייתה קלועה בין כל החזיותהמרופדות. ניסיתי למשוך אותה בעדינות ופתאום כל הרמת החזיות שהיו מעליה התרסקה עליבבת אחת.

נפלתי על הרצפה מיד, מרגישה בכובד הרמתהחזיות מעלי.

"אוףעם זה!" מלמלתי לעצמי ברוגז, מסיטה את הרמת החזיות מעלי ומסדרת את שערישכמובן כבר הספיק להתבלגן. הרמתי את מבטי באיטיות ופתאום מבטי נפגש עם מבט עיניוהכחולות של בראד שעמד ממש מעלי. הבטנו זה בזה דקה ארוכה עד שצחקוק טורדני נפלטמפיו, צחוק פראי למדי ממש התכוונתי כבר להסתער עליו עם שלל קללות הולמות,אך משום מה העדפתי לשתוק. פעם ראשונה שהבנתי שבמצבי בושה אדם באמת הופך אילם.מעדיף לשתוק, או שפשוט לא יכול להוציא מילה מפיו. תחושה לא נעימה.  

"אתיודעת, אני יכול להסתדר עם חזיות שכבר יש לך. את לא צריכה לקנות לכבודי כל כךהרבה." העיר בראד בהתנשאות עוקצנית, גלגלתי את עיני.

"למהאתה תמיד כזה סנוב..." מלמלתי לעצמי בתסכול. מיד קמתי על רגלי מצביעה  על הגופייה העיקשת שעדיין מונחת על המדף.

"זהמה שניסיתי לקחת, אם אתה כל כך רוצה לדעת." הסברתי בסובלנות. בראד לא ענה,הפטיר חצי חיוך חיוור וחסר כל טיפת חיים והלך לכיוון דור, רכנתי מעליו ותפסתי בפרקכף ידו.

"אנירוצה הביתה, בואו נלך כבר! אין לי עצבים לזה!" דרשתי בהתפרצות כאס לא רגילה בראד שחרראת ידו מידי בעדינות.

"מיקה – " התחיל בראד. אךקטעתי את דבריו ולא הנחתי לולסיים.

"עכשיו!"צווחתי. אישוניי ירו ברקים מאיימים, עיניי נדדו אל כל הכיוונים. אל המוכרת המבוהלתשהפילה את הרמת הבגדים. אל הזוג הצעיר שעבר ליד החנות ונעץ בי מבט מבוהל.

אל הגברתהזקנה שנכנסה אל החנות עם נכדה הצעיר, אל דור שהסיט את מבטו מתא המדידה של מיקה.

ואלבראד שהיה נראה אדיש לגמרי. לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי להתנצל בפניו.

"סליחה,אני פשוט עייפה מכל היום הזה, וחוץ מזה מחר אני צריכה לקבל תשובה בקשר למגמה ואניממש לחוצה"

נאנחתיבכבדות, הכל כל כך כבד ומסובך בגיל הזה. אני שונאת את התקופה הזאת של גילההתבגרות. ואת המתח והלחץ הזה אני אפילו שונאת יותר.

"אני בטוח שתתקבלי...ובקשר ללכת זאת מיקה לא אני" סיכם בראד בנחמדות. ואזבתנועה חדה רכנתי קדימה אל תא המדידה של מיקה.

"צאיעכשיו! אני רוצה הביתה" פתחתי את וילון התא. מיד מיקה התגלתה אלי לבושהבחזייה ורדרדה מעוררת בחילה.

"פיכס,את ניראת כמו, כמו... איכס! מיקה, אני רוצה הביתה בואי כבר!" רטנתי.

"לקחתאו לא?" שאלה מיקה מתעלמת מהעובדה שהרגע עניתי על השאלה הטיפשית הזאת. הנדתיאת ראשי בחוסר סבלנות.

"לא!"עניתי. מיקה אפילו לא הספיקה לפתוח את פיה בכדי לענות לי בעקיצה ופתאום הרגשתי דחיפה חזקה מאחורה זה היהדור, הוא דחף אותי אל הצד בחוזקה עצמתי את עיניי בבהלה, למזלי בראד היה שם כדילתפוס אותי שלא אפול. דור נעמד מול תא המדידה של מיקה בוחן את גופה העירום למחצה.

"לדעתי החזייה מאוד יפהלך..."העיר דור.

פקחתי את עיניי, ואור גדול הכה בי, אורדמותו של בראד מבט אחד אל עבר עיניו והנה אני טובעת בצבע הכחול . פתאום לא עניין אותיכלום. לא שדור רואה את מיקה כמעט עירומה, לא שאני עייפה ורוצה לישון, לא שכואב לי הגבמהדחיפה החזקה ההיא, לא המחשבות על נוי, לא המחשבות על הקבלה אל המגמה כלום

.  אני אחוזה בין שתי זרועותיו המחבקות של בראד. ואני חשה בחום גופו הלוהטאני מריחה את הריח הנעים הזה שלו ואנחנו קרובים יותר מתמיד.

"אתם באים או מה?" לפתעהופיעה מולי דמותה המחייכת של מיקה לבושה בבגדיה ולצידה דור.

"כן.. כן.."מלמל בראד במבוכה ושחרר אותי

04/09/2013 23:26
ואו, כמה חיכיתי לסיפור הזה, תמשיכי, כל פרק אני נהנית יותר ויותר :)
Here To Love
04/09/2013 23:30
אעא תודה !! ;)
lucy
30/11/2013 02:02
תמשיכי!!
אני
23/08/2014 14:44
בבבקקקשההה תמשיכייי אני מתחננתת זה ככ טוב
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

אודות

לכי תספרי להם,
לאנשים המוזרים,
שמחפשים את עצמם במחשבות של אחרים,
בחיים האיומים,
בצרות, אין סוף אהבות נכזבות,
נשיקה.
התחרפנתי.
ואור גדול עולה פתאום מתוך החושך
מושיטה יד, כמעט נוגעת את הדלת פותחת.
אתה יושב שם וקורא בבלוג.
כל השירים עליך.
כל הסיפורים עליך.
כל העצבים עליך.
ואתה מחייך.
הלב מסתחרר טיפה מתמסטל ואז נשרף.
היה נחמד, עד ששברת לי את הלב.
וזאת הסיבה שבגללה אני כאן, כותבת עליך.

אז.. היי כלום זה הבלוג וזאת אני.
מי אני בעצם?
שאלה טובה. אני בעצמי עוד לא באמת גיליתי.
אני יודעת שאני שונה.
וגם יודעת שזה נשמע כמו סוג של קלישאה אבל, אני באמת מרגישה שונה.
אני לא כמו כולן... זה מה שבטוח.
אני לא הבחורה הראשונה שנשבר לה הלב, ואני בטח גם לא האחרונה.
בסוף הכל עובר.
הכאב התשוקה תחושת האובדן.
ובסוף, בסוף כולנו מתים.
אנשים רגילים שוכחים מהכאב, מתעלמים מתגברים וממשיכים הלאה.
אך בשבילי הכאב הוא חומר גלם ליצירה הבאה.
הוא נטמע בתוכי ומשאיר חור בנשמה.
זה היתרון בלהיות אומן.
האירועים הכי קשים בחיים הופכים לסיפורים הכי טובים.
אני מנגבת את הדמעות, שוטפת את הפנים ומחדשת את האיפור שדהה.
מתיישבת מול מסך המחשב ומקלידה כל מה שהלב מכתיב.
אתם קוראים דמעות.
דמעות של לב שבור.
חברים
כבר לא כאןתיאונערה בת 18BlackChamomileangelחן
NiroLonely guyDownTheMysteryBoytimtamGreenie
אפרתMeshiנערת הגורלאנונימיץHereBecauseICareTigerLily
missteenagercosmicBFF100% MEהבלתי נראת
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תאריך פתיחת הבלוג

26/07/2013
-את הבלוג פתחתי בחופשת קיץ 2013.
אז אחרי הרבה שנים שחלמתי על "הבבלוג המושלם" כן! זה עם המוני הקוראים שאוהבים, מכבדים רק מחכים לעוד לעוד ועוד! מגיבים ושולחי אהבה בלי סוף. החלטתי לפתוח פה בלוג אומנם הוא לא בדיוק תואם את החלום, אבל הוא די בסדר אין לי תלונות.
גלישה נעימה :P

talih246@gmail.com למקרה ותרצו להכיר ♥
אני יפה

אני יודעת שאני יפה.
לא בגלל השתקפות המראה, לא על בסיס מחמאה,הערה.
או כי אמא אמרה כשהייתי קטנה.
אני יודעת שאני יפה כי ככה אני מרגישה, כשאני עוצמת עיניים לרגע או שניים רק עצמי עם עצמי יודעת, שאני באמת יפה.
ואם רק היו רואים את מי שאני מבפנים, ממש כמוני היו מבינים,
שאני באמת יפה.
AVIV GEFFEN
חיים-ספר-איפה אני?

החיים הם ספר אחד גדול, אני חוזרת ואומרת סבורה ובטוחה.
אוף העולם...
ספר ענק
ואני איני מטיילת בו
תקועה
אותו המקום
דף שקוראת וקוראת
שוב ושוב, שוב ושוב
קשה לי
לחיות את הספר שלי

"להיות נאהב על ידי מישהו נותן לך את הכוח, בזמן שלאהוב מישהו נותן לך את האומץ."
מודל מסוים לחיקוי.

"אל תחכי, אל תתני לחיים לעבור בשחור לבן" - ציטוט מדהים שאיתו החלטתי לפתוח.
אם אני מחשיבה את עצמי "אומנית"
חייב להיות לי מודל מסוים לחיקוי לא?
זה המודל שלי♥
"אביב גפן" למי שלא מכיר הוא זמר רוק ישראלי הידוע בכתיבתו המעוררת השראה, מרבית משיריו הם שירי מחאה אבל ישנם גם שירי אהבה שכיף לשמוע ולהתחבר מיד.
לאחרונה התמשכר בעיקר כשהלך לשפוט בתוכנית THE VOICE אבל הוא תמיד ישאר הזמר האהוב עלי.
Poison

I want to love you but I better not touch
I want to hold you, but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison, running through my veins
Poison
I don't want to break these chains
הים נעשה שחור

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה."
אוהב או לא?

אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת.
מוציאה עלה עלה מהפרח , חלק בעדינות וחלק בפראות.
נו מה כבר יצא לי הפעם... כל פעם התשובה שונה, איך זה יתכן?
או שאולי אי אפשר לסמוך על הפרח אלא רק על הלב???