♥
היומן.
היומן הקבור עמוק בארון.
זה שרואה אור יום רק פעם בעשור.
אותו יומן שאני מסתירה מכל חברה.
אותו יומן שיודע הכל.
אותו יומן המוכתם בדמעות.
אותו יומן שהפך לחבר הכי טוב תוך מספר שניות.
ה"אדם" היחיד שהיה מוכן להקשיב מבלי לומר מילה, מבלי לתקן או לתת עצה דפוקה.
אותו חבר זרוק כבר כמה חודשים בארון.
אני לא מסוגלת לראות אותו.
זאת הדרך היחידה לברוח.
הדרך היחידה לשכוח.
גם אם זה בכוח.
הכל כתוב שם.
מה שהלב מכחיש ורוצה לשכוח מה ששכח ומה שעוד ישכח.
בכל פעם שאני קוראת בו עולה בי רגש לא מובן.
דומה כי הוא, געגוע.
קוראת, אך הכל כבר ידוע.
אין בכוחי מעצמי למנוע.
הדמעות משתחררות, אני כאן לבד חוזרת להרגיש רגש שהשאיר את הלב פגוע.
מתרגשת ממילים שכתבה ילדה קטנה.
ילדה שפוחדת.
פוחדת לגלות שהעולם הוא לא מה שהיא חשבה.
שלא כל האנשים טובים ושלא כולם באמת לטובתה.
שיש כאלו שישימו רגל, ויאכלו מעידה.
המילים פשוטות, הדמעות זורמות.
במורד לחיי נושקות לעורפי וצונחות אל הדף.
מובכת ממילים שכתבתי בעצמי.
מובכת מדברים שעשיתי בעברי.
מובכת מאהבות להחלטתי לאהוב.
מובכת מבכי שהחלטתי לכתוב.
מרחמת על הילדה הקטנה.
שהרגישה אז כו בודדה.
זאת שאף אחד לא היה שם לצידה.
זאת שעברה מה שעברה.
זאת שלא שיתפה.
וגדלה למציות המרה.
אני כאן!
את לא לבד.
♥
קטע שכתבתי...
דעות?
