צריך להתבייש כשאוהבים, נ-ק-ו-ד-ה.
אל תשאלו אותי למה, אבל זה מה שחשבתי שכולם חושבים.
זה קרה מזמן.
למרות שמידי פעם נידמה לי שזה קרה ממש אתמול.
עשיתי ממש הכל כדי להסתיר שאני מאוהבת בדר.
הרגשתי פשוט נורא עם העובדה שאני "מאוהבת".
ועוד בדר! הכי לא הגיוני.
זה הרגיש כמו איזה כתם מכוער שלא יורד בכבישה.
הרגשתי שאסור עלי לספר על כך לאיש.
לא לחברה הטובה שלי ליטל, או לידידים אור ודן, לא לאמא או לאבא ולא לרון אחי הגדול.
כאילו שאהבה היא חולשה, או מין מחלה. (למרות שמידי פעם ככה זה מרגיש)
כל כך התביישתי עד שהרגשתי אשמה.
שיכולתי למנוע אבל לא פעלתי בחוכמה.
לאט לאט הגוף הסגיר את הסוד.
מסמיקה, כוססת ציפורנים, מגמגמת כמו טיפשה.
כשאני מאוהבת אני מתחמקת בעיקר.
לא בחינניות מי יודע מה טבעית : בורחת, ממציאה תירוצים, ממהרת, לא יוצאת מהכיתה בהפסקה, טיפשה.
כלום אז הבינו מה אני מרגישה כלפיו, זה ממש רדף אותי.
הרגשתי פשוט נורא כאילו "ערומה" ללא המסיכה, ללא הסוד.
כולם יודעים...
עברו כמה ימים וכל הדיבורים פסקו, אף אחד לא זוכר, זה עבר.
כמו כל הדברים שעברתי.
היום אני יודעת שכל זה היה טיפשי.
ההסמכות, ההתחמקויות, הבושה, הפחד, הרעידות ברגלים, החנק בגרון, האהבה הזו, הסוד הטיפשי הזה.
לא יודעת מה חשבתי.
אם אוהבים, למה להסתיר? הרי הכוונה היא לשתף... לחלוק אהבה, לא?
איך ידעו שאני אוהבת אם לא אדבר? זה נורא עצוב שחיכיתי וחיכיתי בלי לדעת למה,
למה חיכיתי למה לא עשיתי אני את הצעד הזה.
מה שבטוח זה שכשתבוא אהבה.
אני לא התנהג שוב כמו טיפשה. לא הפעם.
לא אסתיר, מאף אחד.
עכשיו אני כבר לא מרגישה עליו כלום.
עוברת מולו במסדרון, וכבר לא זקוקה לבליעת רוק, לא לנשימה עמוקה, או לאיזה עצה של חברה.
אני עוברת לידו כמו שאני עוברת ליד כולם, הלב פועם בצורה רגילה ולא מחסיר שום פעימה.
צוחקת ומחייכת אך עדיין מידי פעם מחפשת את מבטך.
אולי כבר לא אוהבת אבל עדיין זוכרת.
איך אז כבשת את חלומותיי,
לא יצאת לרגע ממחשבותיי,בך כל הזמן רצת לגעת היד.
איך תמיד ראיתי בנשמתך את המלאך שבך.
אבל הכל עבר לי, אתה הייתה רק עוד עמוד ב"ספר" החיים.
עמוד אחד ארוך במיוחד עמוד שלימד אותי המון, ולא יתן לי שוב לטעות.
לימדת אותי המון.
עוד קטע מזדהים?
אגב עיברתתי את השמות ^~^
;){kind=link}