עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

מתה ובכל זאת נושמת-סיפור

04/10/2013 19:53
Here To Love

בבוקר אבא נכנס לחדר שלי והוא לא שמח לגלות שביליתי את הלילה לא במיטה ,

כל הלילה ישנתי ליד העץ הזקן , לא יכולתי לחזור הביתה התביישתי מאבא מאמא ואפילו מאליאן .

כל הלילהירד מבול ניסיתי לחמם את עצמי אך לא היה במה פשוט נרדמתי... תכננתי לקום מוקדם ולהיכנסהביתה מבלי שאבא ירגיש אבל בבוקר כהשמש זרחה התעוררתי וגיליתי שמאוחר.

לא ידעתימה עלי לעשות, לברוח או לשוב.

שמעתירעש חרישי מאחורי, נבהלתי ופתאום שמעתי את עצמי צורחת.

זה היהאבא הוא בא לחפש אותי , לא יכולתי לברוח. מאוחר מידי הכל אבוד.

אבאתפס את ידי בחוזקה ומשך אותי הביתה הוא לא הוציא הגה אך ידעתי שהצעקות עוד יגיעו, אם לא עכשיו אז בית.

הגענו,אליאן רץ לעברי וחיבק אותי חזק.

"חשבתי שלא תחזרי!״ הוא צעק, רגש בלתי מובן השתלט עליו, דמעות זלגו מעיניו ונספגו בחולצתי.

"זה ביגללי! את ברחת בגללי! סליחה, רק אל תעזבי שוב"הוא התחנן .

"זה לא בגללך צ'וצ'יק" שיחררתי אותו מאחיזתי ומיהרתי לעלות במדרגות.

החלפתי מהר את הבגדים הרטובים והייתי בדרכי לצאת החוצה אל בית הספר.

 "לאן את חושבת שאת הולכת, שבי צריך לדבר" פתאום שמעתי את אבא אומר, לפתע אחז בי ביטחון מטורף התעלמתי מדבריו ויצאתי מהבית בריצה, ההסעה בדיוק הגיעה נכנסתי והתיישבתי במקום הקבוע שלי ושל אמיר, מחכה כמו טיפשה שהוא יעלה.

הצמה הקלועה בשיער כבר פרומה כמעט לגמרי, השיער עוד רטוב, והידיים עוד קפואות.

"היי דני, הצטערתי לשמוע מה שקרה לאמיר" שמעתי את ספיר מדברת עלי.

 "בכלל לא אהבת אותו, למה לך להצטער!"צרחתי, לפתע כל הילדים הפנו עלי מבט. דמעה השתחררה, ציפיתי לצרור צעקות אך היא לא אמרה מילה, הפטירה חצי חיוך מלא חרמים והסתובבה חזרה.

אולי יש בה בכל זאת עוד מעט רגישות.

אמיר מת אתמול וכולם יודעים.

לכולם עצוב איפה שהו, גם לי, אבל זה כה מעבר לעצב.

הרגשת ריקנות.

משהו חסר, לא יכולה להסביר, אמיר הוא חלק ממני.

היה חלק ממני.

מרגע שקיבלתי את אותה בשורה מרה שהפילה אותי לאותו חלל ריק וזהו אין אותו, הלך ולא ישוב.

צועקת מכאב , כאב מר וצורב כאב שאין לא תרופה, שגם הזמן לא יצליח למלא את החור שנפער חלל ריק שאיש לא יצליח למלאה, לעולם.

הוא אינו וזה ניגמר.

אף אחד לא מבין, אף אחד לא יבין.

אף אחד בחיים לא יבין את ההרגשה שלהיות חצויה מבפנים, מתה ובכל זאת נושמת. משותקת מבפנים ובכל זאת הולכת, לפי דעתי זו רק הרגשה זמנית בקרוב היא תצא החוצה.

אני לא אשכח, מבטיחה.

שבועת המכתב, זוכר?

"ואו אני ממש גרוע במילים... טוב את כבר יודעת את זה ועוד מכתב אחרון בטח יצא לי משהו זוועה אה?

לא מזמן הבנתי שלא הכרנו לפני שנתיים, אני הבנתי שאני מכיר אותך מהיום שבו נולדתי שכיחתי לך, שידעתי שתבואי אין אחרת זה כמו לנשום כמו לשרוד. אז אם את קוראת את זה סימן שאני לא בחיים... סימן שאני איני.

סימן שאיבדתי אותך ולתמיד. אני מבקש ממך לסלוח לי שהשארתי אותך לבד אבל הכי חשוב אני רוצה שתיזכרי גם בעוד לא יודע... 20 שנה שאת היית התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים.

ושתדעי שאמיר מת והשאיר לך את הדבר הכי חשוב, את הלב שלו.

אני אוהב אותך תמיד, לעולם, לנצח. שלך אמיר"

קוראת, שוב ושוב ושוב ושוב.

מחתימה את הנייר בדמעות של כאב.

רואה את התמונה שלך יושב וכותב את המכתב הזה ומנסה לגרום לזה להיות כמה שיותר מנחם.

אז זהו שלא יצא ככה.

זה רק יותר כואב.


קטשי, אני יודעת!

טרגי, אני יודעת!

אבל היה בי צורך לכתוב את זה...

אשמח אם תגידו מה דעתכם 




100% MEIm DIffErEnt
Im DIffErEnt
04/10/2013 20:34
מהמם מזיל דמעות!
הכתיבה שלך 10000000000000000000000000000000
הלוואי שהייתי כותבת ככה!
כל הכבוד!!
Here To Love
04/10/2013 20:50
די, תודה!♥♥
אנונימיץ
05/10/2013 13:13
אפילו שזה מאתמול הגעתי לפה איכשו.... וממש אהבתי את הסיפורר! את כותבת ממש יפהה הכתיבה שלך כאילו מעבירה את הרגשות שבסיפור והוא באמת מעציב...\: (מעציב במובן טוב,כן?) אז תמשיכי ככה זה מעולה (=
Here To Love
05/10/2013 13:18
זה היה אמור לצאת עצוב.
עברה בי הרגשת עצב והייתי פשוט חייבת להעביר אותה איכשו גם אם זה בסיפור כל כך טרגי.
תודה רבה שהגבת ♥
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

אודות

לכי תספרי להם,
לאנשים המוזרים,
שמחפשים את עצמם במחשבות של אחרים,
בחיים האיומים,
בצרות, אין סוף אהבות נכזבות,
נשיקה.
התחרפנתי.
ואור גדול עולה פתאום מתוך החושך
מושיטה יד, כמעט נוגעת את הדלת פותחת.
אתה יושב שם וקורא בבלוג.
כל השירים עליך.
כל הסיפורים עליך.
כל העצבים עליך.
ואתה מחייך.
הלב מסתחרר טיפה מתמסטל ואז נשרף.
היה נחמד, עד ששברת לי את הלב.
וזאת הסיבה שבגללה אני כאן, כותבת עליך.

אז.. היי כלום זה הבלוג וזאת אני.
מי אני בעצם?
שאלה טובה. אני בעצמי עוד לא באמת גיליתי.
אני יודעת שאני שונה.
וגם יודעת שזה נשמע כמו סוג של קלישאה אבל, אני באמת מרגישה שונה.
אני לא כמו כולן... זה מה שבטוח.
אני לא הבחורה הראשונה שנשבר לה הלב, ואני בטח גם לא האחרונה.
בסוף הכל עובר.
הכאב התשוקה תחושת האובדן.
ובסוף, בסוף כולנו מתים.
אנשים רגילים שוכחים מהכאב, מתעלמים מתגברים וממשיכים הלאה.
אך בשבילי הכאב הוא חומר גלם ליצירה הבאה.
הוא נטמע בתוכי ומשאיר חור בנשמה.
זה היתרון בלהיות אומן.
האירועים הכי קשים בחיים הופכים לסיפורים הכי טובים.
אני מנגבת את הדמעות, שוטפת את הפנים ומחדשת את האיפור שדהה.
מתיישבת מול מסך המחשב ומקלידה כל מה שהלב מכתיב.
אתם קוראים דמעות.
דמעות של לב שבור.
חברים
כבר לא כאןתיאונערה בת 18BlackChamomileangelחן
NiroLonely guyDownTheMysteryBoytimtamGreenie
אפרתMeshiנערת הגורלאנונימיץHereBecauseICareTigerLily
missteenagercosmicBFF100% MEהבלתי נראת
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תאריך פתיחת הבלוג

26/07/2013
-את הבלוג פתחתי בחופשת קיץ 2013.
אז אחרי הרבה שנים שחלמתי על "הבבלוג המושלם" כן! זה עם המוני הקוראים שאוהבים, מכבדים רק מחכים לעוד לעוד ועוד! מגיבים ושולחי אהבה בלי סוף. החלטתי לפתוח פה בלוג אומנם הוא לא בדיוק תואם את החלום, אבל הוא די בסדר אין לי תלונות.
גלישה נעימה :P

talih246@gmail.com למקרה ותרצו להכיר ♥
אני יפה

אני יודעת שאני יפה.
לא בגלל השתקפות המראה, לא על בסיס מחמאה,הערה.
או כי אמא אמרה כשהייתי קטנה.
אני יודעת שאני יפה כי ככה אני מרגישה, כשאני עוצמת עיניים לרגע או שניים רק עצמי עם עצמי יודעת, שאני באמת יפה.
ואם רק היו רואים את מי שאני מבפנים, ממש כמוני היו מבינים,
שאני באמת יפה.
AVIV GEFFEN
חיים-ספר-איפה אני?

החיים הם ספר אחד גדול, אני חוזרת ואומרת סבורה ובטוחה.
אוף העולם...
ספר ענק
ואני איני מטיילת בו
תקועה
אותו המקום
דף שקוראת וקוראת
שוב ושוב, שוב ושוב
קשה לי
לחיות את הספר שלי

"להיות נאהב על ידי מישהו נותן לך את הכוח, בזמן שלאהוב מישהו נותן לך את האומץ."
מודל מסוים לחיקוי.

"אל תחכי, אל תתני לחיים לעבור בשחור לבן" - ציטוט מדהים שאיתו החלטתי לפתוח.
אם אני מחשיבה את עצמי "אומנית"
חייב להיות לי מודל מסוים לחיקוי לא?
זה המודל שלי♥
"אביב גפן" למי שלא מכיר הוא זמר רוק ישראלי הידוע בכתיבתו המעוררת השראה, מרבית משיריו הם שירי מחאה אבל ישנם גם שירי אהבה שכיף לשמוע ולהתחבר מיד.
לאחרונה התמשכר בעיקר כשהלך לשפוט בתוכנית THE VOICE אבל הוא תמיד ישאר הזמר האהוב עלי.
Poison

I want to love you but I better not touch
I want to hold you, but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison, running through my veins
Poison
I don't want to break these chains
הים נעשה שחור

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה."
אוהב או לא?

אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת.
מוציאה עלה עלה מהפרח , חלק בעדינות וחלק בפראות.
נו מה כבר יצא לי הפעם... כל פעם התשובה שונה, איך זה יתכן?
או שאולי אי אפשר לסמוך על הפרח אלא רק על הלב???