אל תתני למטומטם לנשק אותך

לכי תספרי להם,
לאנשים המוזרים,
שמחפשים את עצמם במחשבות של אחרים,
בחיים האיומים,
בצרות, אין סוף אהבות נכזבות,
נשיקה.
התחרפנתי.
ואור גדול עולה פתאום מתוך החושך
מושיטה יד, כמעט נוגעת את הדלת פותחת.
אתה יושב שם וקורא בבלוג.
כל השירים עליך.
כל הסיפורים עליך.
כל העצבים עליך.
ואתה מחייך.
הלב מסתחרר טיפה מתמסטל ואז נשרף.
היה נחמד, עד ששברת לי את הלב.
וזאת הסיבה שבגללה אני כאן, כותבת עליך.

אז.. היי כלום זה הבלוג וזאת אני.
מי אני בעצם?
שאלה טובה. אני בעצמי עוד לא באמת גיליתי.
אני יודעת שאני שונה.
וגם יודעת שזה נשמע כמו סוג של קלישאה אבל, אני באמת מרגישה שונה.
אני לא כמו כולן... זה מה שבטוח.
אני לא הבחורה הראשונה שנשבר לה הלב, ואני בטח גם לא האחרונה.
בסוף הכל עובר.
הכאב התשוקה תחושת האובדן.
ובסוף, בסוף כולנו מתים.
אנשים רגילים שוכחים מהכאב, מתעלמים מתגברים וממשיכים הלאה.
אך בשבילי הכאב הוא חומר גלם ליצירה הבאה.
הוא נטמע בתוכי ומשאיר חור בנשמה.
זה היתרון בלהיות אומן.
האירועים הכי קשים בחיים הופכים לסיפורים הכי טובים.
אני מנגבת את הדמעות, שוטפת את הפנים ומחדשת את האיפור שדהה.
מתיישבת מול מסך המחשב ומקלידה כל מה שהלב מכתיב.
אתם קוראים דמעות.
דמעות של לב שבור.