כאשר יצאתי מחנות הבגדים נאנחתי בהקלה הרגשתי פשוטמאושרת, והבטתי לעבר בראד שהלך לצידי .
"תגידי, את חושבת שקרה ביניהםמשהו?" שאל בראד והעלה חיוך ערמומי על הצד השמאלי של שפתיו המלאות, לכסנתי מבט אדישאל דור ומיקה שהלכו מקדימה. יותר מידי רחוק מאיתנו והבחנתי בהם מצחקקים זה עם זהבחיבה לא רגילה.
"לא. אני לא חושבת..." אמרתיבקול מהורהר מנסה לשכנע את עצמי שאני עיוורת הרי כל כך ברור שקרה בניהם משהו. בראדצדק, לא היינו צריכה להשאיר אותם לבד כל כך הרבה זמן אבל, אם הם באמת אוהבים הםהיו מוצאים את הדרך זה אל זה מילא...
יכול להיות שאפילו לדור תהיה ממש בקרוב אהבה,ועוד יותר גרוע... האהבה הזאת היא כלפי מיקה.
זה פשוט לא הוגן, החיים האלו לא הוגנים. בעיקרכלפי.
*
"את בטוחה שאת לא רוצהכלום?" פתאום הבחנתי במיקה מפנה אלי שאלה. תפסתי את ראשי בין שני זרועותי.
"כן! עזבי אותי כבר..."צווחתי בטון מעורר רחמים ואפילו לא טרחתי להביט בה גם טיפשה כמו מיקה בטח תבין את הרמז.
"דור אולי תקפיץ אותה הביתה, ובינתייםאני אלך להביא לנו תפריטים עד שתחזור הכל כבר יהיה מוכן נחכה לך" הציע בראדבנחמדות. סובבתי את ראשי והבטתי בו בבלבול, יכול להיות שהוא הפך להיות נחמד? יכוללהיות שתקופת הסנוביות שלו הגיעה לסופה?
"אין לי כוח, אני לא מבזבז עליהדלק" ענה דור ממש ללא בושה, הזעפתי פנים מחליפה את ההבעה מלאת האשמה לסתם הבעתזלזול. זלזול נאה. בהיסח הדעת הבטתי בהשתקפות פניי במסך הטלפון הכבוי שהיה מונח עלהשולחן ושמתי לב כיצד ההבעה העזה החמיאה לפניי, יוצרת ניגוד נחמד עם שיערי הבהיר. הקולהפנימי שלי היה ממש מודאג לגבי מחר לגבי המגמה, אני מניחה שהשלים כמה שעות שינהבכיתה.
שתיקה ארוכה ומביכה עמדה בין כולנו,קמתי ממקומי נעמדתי מולם ויריתי בדור מבט חודר.
"יא זבל, אני מציעה לך לעשות אתזה זריז!" צווחתי על דור כמו מטורפת כל כך חזק ששרף לי כבר הגרון, דור תפסבידה של מיקה וגרר אותה איתו אל הדלפק הרחוק, קצת שקט מהפרצוף שלו.
התיישבתי מול בראד, ונאנחתי. כמו מישהישסיימה את כל מטלות הקיץ ביום הראשון של החופש הגדול. כן, אומנם זה די מטורף, אךלי דרך יותר טובה להסביר את האנחה הזאת.
כך, אנימוצאת את עצמי יושבת מול בראד ובוהה בו, חיוך קטן עלה על שפתיי.
תלתליו הצהובים והארוכים כיסו את עיניו,הוא הסיט אותם בתנועה מהירה של ידו.
"לא לימדו אותך להגיד תודה?" מלמל בעודו צופה במסך הגדול ממלו.
המסך הציג תמונות משעממות של כלהעובדים במסעדה, זה יותר מעניין אותו ממני?
אודם כיסה את לחיי העגלגלות.
"גדלתי עם דור למה ציפית, אל תחוש סנוב" לעגתי בבוז, מגלגלת את עיני ביואש.
והנה בראד הישן חזר אל חיי בסערה.
"אני לא סנוב" העיר, והניחאת ידו על ידי שהייתה זרוקה על השולחן.
"נכון, אתה סתם מעצבן"החלקתי את שיערי הארוך לאחור, בראד קירב את פניו עלי ולחש
"אדם בוחר ממה להתעצבן"המשפט הזה רק הצליח לעצבן אותי יותר, למה הוא חייב להיות כל כך
מתחכם, לא הוצאתי הגה מפי לא העלתיבדעתי שהוא בכלל יענה.
"ואת. את את בוחרת להתעצבן ממני"המשיך לדבר, בעוד שאני בוהה בדלפק הרחוק
מבחינה בדור מחבק את מיקה מאחור, היאמחייכת ושמחה הם מצחקקים בחיבה דביקה.
שמחתי בשבילו שמצא בחורה שמוצאת חןבעיניו ושהדבר הוא אינו חד צדדי.
אבל בכל זאת הרגשתי עקצוץ בלב. עקצוץ שלקנאה וכאב.
פתאום הבחנתי מרחוק בנער יפיפה, בןגילי בערך מתקדם לעבר מיקה ודור, לפתע הוא צועק את שמו של דור, "נוטוב.." חושבת לעצמי זה בטח סתם עוד חבר שלו ואני חוזרת לבהות בפנים המעצבנותשל בראד, כן... הוא עוד לא הפסיק לדבר.
ובזווית העין מבחינה בדור מסתובבבחדות, בהלה תקפה אותו לרגע הוא נעצר בבהלה ופשוט עמד מול הבחור המוזר עמד ובהה בודקה ממושכת ובסופה צחוק פרעי נפלט מפיו, מיקה הסתובבה גם היא אישוני עיניה התרחבו פתאוםכאילו ראתה את טל האקס שלה מתמזמז איתי קשות, מבט מפחיד, נדהמתי.
מוזר שכלום לא גורם לבראד להפסיק לדבר או לשיםלב שאני לא מקשיבה.
"נוי" לחשה, הרגשתי איך הלב שלי נופללתחתונים מיד אפנתי את ראשי חזרה אל בראד רעד אחז בי לרגע "מה עושים?"שואל אותי הקול הפנימי שוב ושוב, ושוב ושוב אין זמן! מיקה מסמנת לו עם האצבע איפהאני יושבת, בעוד כמה רגעים אני אמצע את עצמי יושבת איתו באותו שולחן ומספרת לו כלמה שעברתי בזמן שהוא לא היה כאן, אבל בעצם לא קרה דבר היתה לו בטח חברה... הוא לאחיכה.
"דני?" אני מבחינה בפנים שלבראד קרובות, פתאום הבנתי שהוא קרה לי "דני" זו הייתה הפעם הראשונה שהואקרה לי בשם חיבה, בערך...
מקרוב הוא מושלם עוד יותר, איך אפשרלהיות כל כך יפה? פתאום אחזה בי תחושת ביטחון פראית לא עניין אותי כלום, לא נותרה בי ידיעה ברורה לגבי האמת הפנימית שלי, אין זמן לחשוב, מספרשניות לאחר שקלטתי את עומק הבור שלתוכו נקלעתי הבנתי שצריך לעשות צעד נועז.
צעד שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן, אויותר נכון –רציתי- לעשות מזמן.
אני שומעת את פסיעות נעליו של נויקרבות.
"תנשק אותי!" פתאום דרשתי,עיניו של בראד התרוצצו לצדדים, כלא מבין.
"ממ-" הוא התחיל לומר אךקטעתי אותו,
התקרבתי נשכתי את שפתיי בחוזקה והכרחתי את עצמילא לוותר, שיערו הבלונדיני של בראד כיסה את עיניו הכחולות, אך עדיין יכולתי להבחיןבניצוץ, הוא התקרב עצמתי את עיניי בעדינות טבעית כזו, פוחדת לפתע להביט בשלו, ואז ברגע אחד הצמדתי את שפתיי לשלו בחוזקה והלשון שלי מצאה את דרכה דרךשפתיו, נשיקה רטובה וארוכה כזו שלא חוויתי מעולם, אני חושבת שזו הייתה הדקה היחידהבכל חיי שהמוח לא צווח עלי לא הורה לי לעשות אחרת, לוותר.
נכנעתי לרצון גופי.
בראד פקח את עיניו והסתכל לי בעיניים, ואניהסתכלתי בשלו הוא חייך חיוך שובב ואני נשכתי את שפתי התחתונה והתרחקתי ממנו מעט.
"סליחה" אני לוחשת, מחייכתחצי חיוך בראד מהנהן ומסמן לי בעיניו להסתכל לאחור, אני מסובבת את ראשי באיטיותונפגשת עם המבט המבולבל של מיקה, לצידה דור ולצידו נוי, הוא לא נראה המום במיוחד.
|
מוקדש ל:"LonelyGir" המדהימה שנתתי לה לחכות לפרק הזה חודשים!
סורי סורי סורי שלקח לי כל כך הרבה זמן, מקווה שלא התאכזבת מהפרק ♥ |
');){kind=link}