עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

רק ילדה קטנה שרוצה יותר

12/10/2013 11:35
Here To Love
לאהוב מורה
יום חמישי, 10.10- יום בחיי.

השכם בבוקר, עוד לפני שהשמש זורחת, אני שוכבת במיטה עטופה בשמחת הפוך החמה.
יודעת כי אני ערה, אך מסרבת לפקוח את עיניי.
'עוד כמה דקות!' אני מחריכה את עצמי, אך בכל זאת פוקחת את עיניי.
עדיין שוכבת במיטה, בוהה בתקרה הלבנה ומעקלת.
חיכיתי ליום הזה חודש שלם, והוא הגיע.
קמתי, והתיישבת על קצה המיטה, פתאום מרגישה במשב רוח מקפיא, מתעטפת מיד בשמחת הפוך 
הוורדרדה - משובצת.
כל כך שמחה שהגיע היום, אך עם זאת נורא עצובה.
אחרי ששוב אפגוש אותו אני יודעת שיעלו שוב הרגשות האלו שנעלמו בכל הזמן הזה שלא נפגשנו ממש כמו שאומרים "רחוק מהעין רחוק מהלב" אני לא מאמינה שאמרתי את זה אבל בחודש הזה אפשר לומד ששכחתי ממנו, וזה לא היה כל כך רע ההפך הוא הנכון... זה היה נפלא להרגיש חופשיה, ללא המועקה הזו על הלב.
'היום מבחן' אני נזכרת, באנגלית... אני בטח אכשל, כרגיל.
לאט לאט מרגישה איך הלחץ מהיום הקרב הוא בא משתלט על כולי, מכף רגל עד ראש. 
רעב פתאום תקף אותי, ואני נזכרת שלא אכלתי כלום מלבד סלט כבר שלושה ימים, לא יכולתי להכניס כלום לפה לא נתתי לעצמי להכניס כלום לפה... ארוחת הערב של אתמול הייתה נוראה, לאן שאני לא הבטתי ראיתי אוכל. אמא הכינה מרק, מרק שאני אוהבתשאני רוצה לטרוף אי אפשר שלא לרצות. אני אוהבת לאכול את האוכל של אמא אבל לאחר כל ארוחה אני מרגישה שמנה במיוחד אם זה יום לפני שיער של אמיר (המורה) אני מתאפקת מחיסול לא ממוקד, כי יודעת שלאחר ביס אין דרך חזרה. ושוב המילה השנואה הזו - איפוק, מתאפקת, שוכחת מהרעב.
אך עם זאת מרגישה טעונה באנרגיה לא הגיונית, כזו שלא הכרתי ימים, תחושת הרעב נעלמה והשאירה תחושת ציפייה, צפייה לראות אותו כבר. יש לי הרגשה שהיום הזה יהיה בלתי נשכח, תחושת בטן לא יכולה להסביר.
בשבע ורבע בבוקר כבר הייתי למטה, לאחר המון התלבטויות של :
-מה לעזאזל אלבש?
-לבזבז זמן על פן?
-לפזר את הפוני, או אולי לאסוף?
-אולי דווקא היום אתאפר?
-כדי לצחצח שיניים יותר מפעם אחת בכדי שיהיו מבריקות מן הרגיל?
-האם כדי לעמוד מול המראה ולהתאמן על "החיוך המושלם"?
-אולי אפזר על עצמי קצת מהבושם היקר של אמא? היא הרי לא תדע...
כל השאלות ההם רצו לי בראש מה אעשה קודם, על מה אוותר, מה שכחתי, מה יעשה לו את זה, מה יגרום לו לשכוח שאני רק תלמידה שלו, ושהוא מבוגר ממני ב-14 שניםושאני רק ילדה קטנה.
לאחר כל השאלות המוגזמות הללו הלכתי על הלוק הפשוט, היומיומי.
-חולצה לבנה של בצפר.
-טייץ כחול חדש.
-שיער פזור, ללא מחליק / פן.
-נעלי נייק לבנות.
-לק ורוד/כתום בהיר.
זהו הייתי מוכנה לגמרי, חיכיתי לסמס ממיקה שהגיע לאחר מספר שניות בודדות.
"את באה?" קראתי את הסמס, הכנסתי את בקבוק המים לתיק והוצאתי את הנייד מהטעינה, החזקתי אותו בידי מספר שניות ארוכותשבהם חשבתי על האפשרות הקלה, לוותר.
"אני עדיין יכולה לזייף מחלה ולא ללכת" אני מזכירה לעצמי, החלקתי את ידי על מסך הטלפון הנעול, לחצתי על אנשי הקשר וחיפשתי את "אמא" אני מביטה במספר שלה מתאפקת שלא ללחוץ, נושכת שפתיים, ושוב איפוק.
אני מציצה על השעון ומיד מבטלת את המחשה הזו, מקלידה סמס למיקה אך מפחדת ללחוץ "שלח" תחושת ביטחון מרגיעה אותי למספר רגעים ומעניקה לי אומץ ללחוץ, אבל הקול הפנימי מפריע הוא צועק "לא לשלוח!" אבל אני לוחצת.
"בדרך" החזרתי סמס, אני בוהה בהודעה ששלחתי וקולטת שזה קורה, נפרדתי מהבית הריק ויצאתי לדרכי, יודעת שזהו אין דרך חזרה.
 
עברתי את המבחן בשלום, אני עוד בחיים.
אבל שיעור הבא, זה השיער עם אמיר, אני פוחדת.
יעל הצליחה לשכנע אותי באיומים לבוא איתה לסיבוב בחצר בית הספר, יצאנו.
בכל הדרך היא דיברה על ערן הבחור עליו נדלקה זה שבוגר ממנה בשנתיים, אני מקנאה בה יש לה מזל... שנתיים זה כלום זה לאמשתווה ל-14 שנים ולעובדה שערן תלמיד ואמיר מורה.
אני שומעת אותה מדברת אך לא באמת מקשיבה, פה ושם מהנהנת, אבל לא מסכימה.
ערן נמצא בראש שלה, אך הוא לא מצליח לקטוע לי את חוט המחשבה אליך, אף אחד לא יצליח.
הלב שלי דופק ואני ממש בציפייה דרוכה - זה לא השתנה אני מתרגשת כל פעם מחדש לפגוש בו.

אל השיעור נכנסתי כהרגלי, באיחור.
הכל בגלל יעל, אמרתי לה שאנחנו נאחר היא גררה אותי עד לחצר האחורית וכל זה רק כדי לראות את ערך הדביל מעשן... כמה פתאטי מצידה, אובססיבית שזה כואב.
התנצלתי בפני אמיר והתיישבתי במקומי, הוא לא כאס כלל הוא חייך עלי חיוך מרוצה וסגר את הדלת.
הייתי בעננים, אמיר זה אמיר! אני יושבת מולו לאחר חודש, הוא לא ישתנה בכלל הוא נשאר כזה מושלם.
השיער היה כל כך רגיל, שיער פשוט ונחמד.
לא הורדתי ממנו את עיניי, השתדלתי שלא למצמץ, לא להפסיד אף לא חיוך אחד שלו בטח שלא להפסיד חיוך שמכוון אלי.
פחות או יותר באמצע השיעור הוא בהה בי בצורה מלחיצה, ואז פתאום שאל "תוכלי לומר לי מתי נשארו לי עשר דקות אחרונות?"
אני מחייכת, הוא מחייך ואני מהנהנת. 
הוא ממשיך בשיער ואני ממשיכה לבהות בו, פה ושם הוא מחזיר אלי מבט מלווה בחיוך מתוק, הלב מתכווץ ואני מאושרת.
לקראת סוף השיער ממש שכחתי מה שביקש, הוא שוב התקרב ושאל בלחש כמה זמן נותר, אני מכניסה את ידי אל התיק, מוציאה את הטלפון ובוהה בשעה פתאום שומעת צעקה.
"עוד עשר דקות בדיוק!" זאת הייתה יעל, הוא חייך אלי וחיכה לתשובה אף על פי שכבר קיבל אותה, החזרתי חיוך והשבתי בתסכול.
"עשר דקות" הוא סיכם את דברי השיעור ואז הביא את רשות הדיבר למוריה, סטודנטית שעוזרת למורים בשיעורים בכתה שלנו.
היא התחילה להרצות שוב ושוב מה שאמיר כבר סיכם, אין טעם לבהות בה, היא סתם משעממת, וזאת תהיה בושה לבהות באמיר אם הוא בכלל למה מדבר.
הרכנתי את ראשי ובהבטתי בשולחן, מבינה שנגמר השיער, ושאני אצטרך לחכות שבוע שלם לשיער הבא.
אמיר עמד קרוב לשולחן שלי, מעלי.
הרגשתי שהוא נועץ בי מבטים אך סירבתי להרים את ראשי כדי לבדוק... יהיה מגוחך אם אבדוק ואפגוש במבטו.
חצי דקה של שקט עברה וכבר טפחתי לעצמי על השכם על הדרך בה הצלחתי להתאפק ולא להרים את הראש למרות הרצון העז שלי לבהות בעיניו בזמן שהוא בוהה בשלי.
לבסוף הרמתי את ראשי לא הייתה ברירה, מבחינה בכך שהוא מיד מחליף את זווית מבטו ומפנה אותה אל מוריה שעדיין מדברת הוא מרים את ראשו בהבעה נוגעת-ללב שגורמת ללב שלי להתכווץ ולהצטער שלא נולדתי כמה שנים קודם לכן.
צלצול- נגמר השיעור.
אספתי את חפצי אל תוך התיק והייתי בדרכי לצאת מהכיתה, מיקה רצה לכיווני יחד עם יעל הן רצו כאילו ראו שד,
"טיפשות, מה יש לכן?" אני שואלת, הן מסמנות לי שנדבר בחוץ אני מהנהנת ומנסה לצאת הן רכנו מעלי ויצאו קודם, אני מפלסת את דרכי בין כל הילדים שמנסים גם הם לצאת עד שאני שומעת שמישהו קורא בשמי, הקול הזה נשמע מוכר, יכול להיות שזה?
אני מסתובבת ופוגשת בפנוי של אמיר שמסמנות לי להתקרב, אני פוסעת לכיוונו בצעדים קטנים ומפוחדים, "זהו הוא רוצה להעיף אותי מהכתה! הוא גילה שאני..." לוחש הקול הפנימי, לוחש כי מפחד שישמעו, אני בולעת את הרוק שלי ונושכת את שפתי התחתונה עד שאני מרגישה שהיא עומדת לדמם ולא אומרת כלום מתקדמת עליו ומכריחה את הקול הפנימי לשתוק! אני משפילה את מבטי לרצפה
ופולטת "כן?" איכשהו מצליחה לעקל את זוויות שפתי כלפי מעלה לכדי משהו דמוי חיוך, שלא יחשוב שאני עד כדי כך מתרגשת.
"למה לא הסתכלת?" הוא שואל, אני תוהה עם שמעתי נכון, הוא שאל למה לא החזרתי אליו מבט?? מה! יכול להיות ששמעתי נכון? "ממ?" אני שואלת כלא מבינה.
הוא קירב את פניו אל אוזני וחזר על עצמו, אני נשארת פעורת פה, והוא מוסיף:"הכל בסדר? קרה משהו?" אני בולעת את הרוק ומגמגמת, "לא מה פתאום, הכל בסדר" הרי מה אני עוד יכולה לומר?: 'איזה בסדר? אני מתה מרעב כואבת לי הבטן והיא כואבת יותר כי הוא קרוב וכי אני רוצה יותר' אבל אני עדיין חושבת כמה יפה מצידו לדאוג לי, גם אם זה בתור מורה.
"באמת?" אני שואל, אני מהנהנת ומוסיפה "אה-הא" מטופש כזה, הוא מחייך, מקרוב הוא אפילו יותר יפה.
"את ניהנת בשיעורים שלי?" הוא שואל, באותו רגע רציתי לצעוק מול כולם "אני אוהבת אותך הכיי בעולם!" בא לי להוכיח שהרגש שלי אמיתי שלא משנה מתי ואיפה אני רוצה אותו איתי, למרות שהוא מבוגר, למרות שהוא מורה, למרות שאני תלמידה, למרות שזה אסור, למרות שהוא לא חושב על זה בכלל. רציתי שידע כבר! אבל שתקתי ואמרתי באדישות "בטח" הוא חייך ו"אישר" לי לצאת.
מיקה ויעל חיכו לי מחוץ לדלת, הן היו המומות לגמרי, "מה הוא רצה!" הן צעקו בכל הכוח.
המשכתי ללכת, המומה לגמרי שכל זה קרה, גם בחלום הכי ורוד שלי דבר כזה לא היה קורה.

לא אכפת לי מה כולם אומרים, אני אוהבת אותו. מעניין לדעת מה תגיבו חחח אשמח אם תתייחסו לכתיבה כי מאוד השתדלתי
Suzanעדן מאירcosmicBFFאליס ושובי ~Meshi
עדן מאיר
12/10/2013 11:58
וואו זה סיפור אמיתי או שהמצאת ?
עדן מאיר
12/10/2013 11:58
כתיבה מהממת!
Here To Love
12/10/2013 12:05
תודה רבה! וכן זה אמיתי לצערי -_-
cosmicBFF
12/10/2013 12:01
סליחה שאני מגיבה אחרי הרבה זמן,פשוט לקח לי זמן לקרוא.הכתיבה שלך יפיפה וסוחפת כמו תמיד.באיזשהו חלק הייתי ממש במתח!.אהבתי את הפוסט♥.
(K)
Here To Love
12/10/2013 12:06
ואו! תודה ♥♥♥ שמחה שאהבת
12/10/2013 13:00
כתיבה מדהימה
ואומייגאד , אמיר נשמע מושלם , אשמח לתיאור [ של המראה שלו ] בפוסט הבא .. :)
ניראה שממש אכפת לו ממך בתור מורה וזה חמוד , מי יודע ...לפעמים דברים כאלה קורים ..אבל לא כדאי לך לפתח ציפיות .. בכל אופן בהצלחה , תמשיכי לכתוב ♥
Here To Love
12/10/2013 13:03
ואו, תודה רבה לך אני שמחה לשמוע שאהבת את הכתיבה, אמיר באמת מושלם הוא בחור מקסים, אני אעשה בפוסט הבא תיאור ♥
100% ME
12/10/2013 16:43
god help you
Here To Love
12/10/2013 17:13
אמן!
12/10/2013 20:28
מילה אחת, וואו!!!!
Here To Love
12/10/2013 20:36
בשתי מילים, תודה רבה!!!! ♥
Meshi
12/10/2013 22:06
כתבת מאוד יפה. ורציתי להתייחס למשהו שכתבת- שהיית רוצה להיוולד כמה שנים קודם...אבל...אם הייתי נולדת כמה שנים קודם- הוא לא היה המורה שלך ולא היית מכירה אותו..
וזאת עוד אחת מהסיבות שאני לא אוהבת מורים- או שהם מטרידים אותך או שאת מתאהבת בהם "><
Here To Love
13/10/2013 09:42
תודה רבה, וכן את צודקת איפשהו... העולם אכזר!
מסטיקית
14/10/2013 20:45
אוומייגדד הכתיבה שלך מדהימה !!!!!
אני חושבת שהסיפור שלך מעניין בתיאור וגם אני אשמח לשמוע את התיאור של אמיר
Here To Love
14/10/2013 21:02
תודה רבה, אני אפרסם בקרוב פוסט תיאור אם זה כל כך מסקרן >.<
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

אודות

לכי תספרי להם,
לאנשים המוזרים,
שמחפשים את עצמם במחשבות של אחרים,
בחיים האיומים,
בצרות, אין סוף אהבות נכזבות,
נשיקה.
התחרפנתי.
ואור גדול עולה פתאום מתוך החושך
מושיטה יד, כמעט נוגעת את הדלת פותחת.
אתה יושב שם וקורא בבלוג.
כל השירים עליך.
כל הסיפורים עליך.
כל העצבים עליך.
ואתה מחייך.
הלב מסתחרר טיפה מתמסטל ואז נשרף.
היה נחמד, עד ששברת לי את הלב.
וזאת הסיבה שבגללה אני כאן, כותבת עליך.

אז.. היי כלום זה הבלוג וזאת אני.
מי אני בעצם?
שאלה טובה. אני בעצמי עוד לא באמת גיליתי.
אני יודעת שאני שונה.
וגם יודעת שזה נשמע כמו סוג של קלישאה אבל, אני באמת מרגישה שונה.
אני לא כמו כולן... זה מה שבטוח.
אני לא הבחורה הראשונה שנשבר לה הלב, ואני בטח גם לא האחרונה.
בסוף הכל עובר.
הכאב התשוקה תחושת האובדן.
ובסוף, בסוף כולנו מתים.
אנשים רגילים שוכחים מהכאב, מתעלמים מתגברים וממשיכים הלאה.
אך בשבילי הכאב הוא חומר גלם ליצירה הבאה.
הוא נטמע בתוכי ומשאיר חור בנשמה.
זה היתרון בלהיות אומן.
האירועים הכי קשים בחיים הופכים לסיפורים הכי טובים.
אני מנגבת את הדמעות, שוטפת את הפנים ומחדשת את האיפור שדהה.
מתיישבת מול מסך המחשב ומקלידה כל מה שהלב מכתיב.
אתם קוראים דמעות.
דמעות של לב שבור.
חברים
כבר לא כאןתיאונערה בת 18BlackChamomileangelחן
NiroLonely guyDownTheMysteryBoytimtamGreenie
אפרתMeshiנערת הגורלאנונימיץHereBecauseICareTigerLily
missteenagercosmicBFF100% MEהבלתי נראת
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תאריך פתיחת הבלוג

26/07/2013
-את הבלוג פתחתי בחופשת קיץ 2013.
אז אחרי הרבה שנים שחלמתי על "הבבלוג המושלם" כן! זה עם המוני הקוראים שאוהבים, מכבדים רק מחכים לעוד לעוד ועוד! מגיבים ושולחי אהבה בלי סוף. החלטתי לפתוח פה בלוג אומנם הוא לא בדיוק תואם את החלום, אבל הוא די בסדר אין לי תלונות.
גלישה נעימה :P

talih246@gmail.com למקרה ותרצו להכיר ♥
אני יפה

אני יודעת שאני יפה.
לא בגלל השתקפות המראה, לא על בסיס מחמאה,הערה.
או כי אמא אמרה כשהייתי קטנה.
אני יודעת שאני יפה כי ככה אני מרגישה, כשאני עוצמת עיניים לרגע או שניים רק עצמי עם עצמי יודעת, שאני באמת יפה.
ואם רק היו רואים את מי שאני מבפנים, ממש כמוני היו מבינים,
שאני באמת יפה.
AVIV GEFFEN
חיים-ספר-איפה אני?

החיים הם ספר אחד גדול, אני חוזרת ואומרת סבורה ובטוחה.
אוף העולם...
ספר ענק
ואני איני מטיילת בו
תקועה
אותו המקום
דף שקוראת וקוראת
שוב ושוב, שוב ושוב
קשה לי
לחיות את הספר שלי

"להיות נאהב על ידי מישהו נותן לך את הכוח, בזמן שלאהוב מישהו נותן לך את האומץ."
מודל מסוים לחיקוי.

"אל תחכי, אל תתני לחיים לעבור בשחור לבן" - ציטוט מדהים שאיתו החלטתי לפתוח.
אם אני מחשיבה את עצמי "אומנית"
חייב להיות לי מודל מסוים לחיקוי לא?
זה המודל שלי♥
"אביב גפן" למי שלא מכיר הוא זמר רוק ישראלי הידוע בכתיבתו המעוררת השראה, מרבית משיריו הם שירי מחאה אבל ישנם גם שירי אהבה שכיף לשמוע ולהתחבר מיד.
לאחרונה התמשכר בעיקר כשהלך לשפוט בתוכנית THE VOICE אבל הוא תמיד ישאר הזמר האהוב עלי.
Poison

I want to love you but I better not touch
I want to hold you, but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison, running through my veins
Poison
I don't want to break these chains
הים נעשה שחור

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה."
אוהב או לא?

אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת.
מוציאה עלה עלה מהפרח , חלק בעדינות וחלק בפראות.
נו מה כבר יצא לי הפעם... כל פעם התשובה שונה, איך זה יתכן?
או שאולי אי אפשר לסמוך על הפרח אלא רק על הלב???