יום חמישי, 10.10- יום בחיי.
השכם בבוקר, עוד לפני שהשמש זורחת, אני שוכבת במיטה עטופה בשמחת הפוך החמה.
יודעת כי אני ערה, אך מסרבת לפקוח את עיניי.
'עוד כמה דקות!' אני מחריכה את עצמי, אך בכל זאת פוקחת את עיניי.
עדיין שוכבת במיטה, בוהה בתקרה הלבנה ומעקלת.
חיכיתי ליום הזה חודש שלם, והוא הגיע.
קמתי, והתיישבת על קצה המיטה, פתאום מרגישה במשב רוח מקפיא, מתעטפת מיד בשמחת הפוך
הוורדרדה - משובצת.
כל כך שמחה שהגיע היום, אך עם זאת נורא עצובה.
אחרי ששוב אפגוש אותו אני יודעת שיעלו שוב הרגשות האלו שנעלמו בכל הזמן הזה שלא נפגשנו ממש כמו שאומרים "רחוק מהעין רחוק מהלב" אני לא מאמינה שאמרתי את זה אבל בחודש הזה אפשר לומד ששכחתי ממנו, וזה לא היה כל כך רע ההפך הוא הנכון... זה היה נפלא להרגיש חופשיה, ללא המועקה הזו על הלב.
'היום מבחן' אני נזכרת, באנגלית... אני בטח אכשל, כרגיל.
לאט לאט מרגישה איך הלחץ מהיום הקרב הוא בא משתלט על כולי, מכף רגל עד ראש.
רעב פתאום תקף אותי, ואני נזכרת שלא אכלתי כלום מלבד סלט כבר שלושה ימים, לא יכולתי להכניס כלום לפה לא נתתי לעצמי להכניס כלום לפה... ארוחת הערב של אתמול הייתה נוראה, לאן שאני לא הבטתי ראיתי אוכל. אמא הכינה מרק, מרק שאני אוהבתשאני רוצה לטרוף אי אפשר שלא לרצות. אני אוהבת לאכול את האוכל של אמא אבל לאחר כל ארוחה אני מרגישה שמנה במיוחד אם זה יום לפני שיער של אמיר (המורה) אני מתאפקת מחיסול לא ממוקד, כי יודעת שלאחר ביס אין דרך חזרה. ושוב המילה השנואה הזו - איפוק, מתאפקת, שוכחת מהרעב.
אך עם זאת מרגישה טעונה באנרגיה לא הגיונית, כזו שלא הכרתי ימים, תחושת הרעב נעלמה והשאירה תחושת ציפייה, צפייה לראות אותו כבר. יש לי הרגשה שהיום הזה יהיה בלתי נשכח, תחושת בטן לא יכולה להסביר.
בשבע ורבע בבוקר כבר הייתי למטה, לאחר המון התלבטויות של :
-מה לעזאזל אלבש?
-לבזבז זמן על פן?
-לפזר את הפוני, או אולי לאסוף?
-אולי דווקא היום אתאפר?
-כדי לצחצח שיניים יותר מפעם אחת בכדי שיהיו מבריקות מן הרגיל?
-האם כדי לעמוד מול המראה ולהתאמן על "החיוך המושלם"?
-אולי אפזר על עצמי קצת מהבושם היקר של אמא? היא הרי לא תדע...
כל השאלות ההם רצו לי בראש מה אעשה קודם, על מה אוותר, מה שכחתי, מה יעשה לו את זה, מה יגרום לו לשכוח שאני רק תלמידה שלו, ושהוא מבוגר ממני ב-14 שנים. ושאני רק ילדה קטנה.
לאחר כל השאלות המוגזמות הללו הלכתי על הלוק הפשוט, היומיומי.
-חולצה לבנה של בצפר.
-טייץ כחול חדש.
-שיער פזור, ללא מחליק / פן.
-נעלי נייק לבנות.
-לק ורוד/כתום בהיר.
זהו הייתי מוכנה לגמרי, חיכיתי לסמס ממיקה שהגיע לאחר מספר שניות בודדות.
"את באה?" קראתי את הסמס, הכנסתי את בקבוק המים לתיק והוצאתי את הנייד מהטעינה, החזקתי אותו בידי מספר שניות ארוכותשבהם חשבתי על האפשרות הקלה, לוותר.
"אני עדיין יכולה לזייף מחלה ולא ללכת" אני מזכירה לעצמי, החלקתי את ידי על מסך הטלפון הנעול, לחצתי על אנשי הקשר וחיפשתי את "אמא" אני מביטה במספר שלה מתאפקת שלא ללחוץ, נושכת שפתיים, ושוב איפוק.
אני מציצה על השעון ומיד מבטלת את המחשה הזו, מקלידה סמס למיקה אך מפחדת ללחוץ "שלח" תחושת ביטחון מרגיעה אותי למספר רגעים ומעניקה לי אומץ ללחוץ, אבל הקול הפנימי מפריע הוא צועק "לא לשלוח!" אבל אני לוחצת.
"בדרך" החזרתי סמס, אני בוהה בהודעה ששלחתי וקולטת שזה קורה, נפרדתי מהבית הריק ויצאתי לדרכי, יודעת שזהו אין דרך חזרה.
עברתי את המבחן בשלום, אני עוד בחיים.
אבל שיעור הבא, זה השיער עם אמיר, אני פוחדת.
יעל הצליחה לשכנע אותי באיומים לבוא איתה לסיבוב בחצר בית הספר, יצאנו.
בכל הדרך היא דיברה על ערן הבחור עליו נדלקה זה שבוגר ממנה בשנתיים, אני מקנאה בה יש לה מזל... שנתיים זה כלום זה לאמשתווה ל-14 שנים ולעובדה שערן תלמיד ואמיר מורה.
אני שומעת אותה מדברת אך לא באמת מקשיבה, פה ושם מהנהנת, אבל לא מסכימה.
ערן נמצא בראש שלה, אך הוא לא מצליח לקטוע לי את חוט המחשבה אליך, אף אחד לא יצליח.
הלב שלי דופק ואני ממש בציפייה דרוכה - זה לא השתנה אני מתרגשת כל פעם מחדש לפגוש בו.
אל השיעור נכנסתי כהרגלי, באיחור.
הכל בגלל יעל, אמרתי לה שאנחנו נאחר היא גררה אותי עד לחצר האחורית וכל זה רק כדי לראות את ערך הדביל מעשן... כמה פתאטי מצידה, אובססיבית שזה כואב.
התנצלתי בפני אמיר והתיישבתי במקומי, הוא לא כאס כלל הוא חייך עלי חיוך מרוצה וסגר את הדלת.
הייתי בעננים, אמיר זה אמיר! אני יושבת מולו לאחר חודש, הוא לא ישתנה בכלל הוא נשאר כזה מושלם.
השיער היה כל כך רגיל, שיער פשוט ונחמד.
לא הורדתי ממנו את עיניי, השתדלתי שלא למצמץ, לא להפסיד אף לא חיוך אחד שלו בטח שלא להפסיד חיוך שמכוון אלי.
פחות או יותר באמצע השיעור הוא בהה בי בצורה מלחיצה, ואז פתאום שאל "תוכלי לומר לי מתי נשארו לי עשר דקות אחרונות?"
אני מחייכת, הוא מחייך ואני מהנהנת.
הוא ממשיך בשיער ואני ממשיכה לבהות בו, פה ושם הוא מחזיר אלי מבט מלווה בחיוך מתוק, הלב מתכווץ ואני מאושרת.
לקראת סוף השיער ממש שכחתי מה שביקש, הוא שוב התקרב ושאל בלחש כמה זמן נותר, אני מכניסה את ידי אל התיק, מוציאה את הטלפון ובוהה בשעה פתאום שומעת צעקה.
"עוד עשר דקות בדיוק!" זאת הייתה יעל, הוא חייך אלי וחיכה לתשובה אף על פי שכבר קיבל אותה, החזרתי חיוך והשבתי בתסכול.
"עשר דקות" הוא סיכם את דברי השיעור ואז הביא את רשות הדיבר למוריה, סטודנטית שעוזרת למורים בשיעורים בכתה שלנו.
היא התחילה להרצות שוב ושוב מה שאמיר כבר סיכם, אין טעם לבהות בה, היא סתם משעממת, וזאת תהיה בושה לבהות באמיר אם הוא בכלל למה מדבר.
הרכנתי את ראשי ובהבטתי בשולחן, מבינה שנגמר השיער, ושאני אצטרך לחכות שבוע שלם לשיער הבא.
אמיר עמד קרוב לשולחן שלי, מעלי.
הרגשתי שהוא נועץ בי מבטים אך סירבתי להרים את ראשי כדי לבדוק... יהיה מגוחך אם אבדוק ואפגוש במבטו.
חצי דקה של שקט עברה וכבר טפחתי לעצמי על השכם על הדרך בה הצלחתי להתאפק ולא להרים את הראש למרות הרצון העז שלי לבהות בעיניו בזמן שהוא בוהה בשלי.
לבסוף הרמתי את ראשי לא הייתה ברירה, מבחינה בכך שהוא מיד מחליף את זווית מבטו ומפנה אותה אל מוריה שעדיין מדברת הוא מרים את ראשו בהבעה נוגעת-ללב שגורמת ללב שלי להתכווץ ולהצטער שלא נולדתי כמה שנים קודם לכן.
צלצול- נגמר השיעור.
אספתי את חפצי אל תוך התיק והייתי בדרכי לצאת מהכיתה, מיקה רצה לכיווני יחד עם יעל הן רצו כאילו ראו שד,
"טיפשות, מה יש לכן?" אני שואלת, הן מסמנות לי שנדבר בחוץ אני מהנהנת ומנסה לצאת הן רכנו מעלי ויצאו קודם, אני מפלסת את דרכי בין כל הילדים שמנסים גם הם לצאת עד שאני שומעת שמישהו קורא בשמי, הקול הזה נשמע מוכר, יכול להיות שזה?
אני מסתובבת ופוגשת בפנוי של אמיר שמסמנות לי להתקרב, אני פוסעת לכיוונו בצעדים קטנים ומפוחדים, "זהו הוא רוצה להעיף אותי מהכתה! הוא גילה שאני..." לוחש הקול הפנימי, לוחש כי מפחד שישמעו, אני בולעת את הרוק שלי ונושכת את שפתי התחתונה עד שאני מרגישה שהיא עומדת לדמם ולא אומרת כלום מתקדמת עליו ומכריחה את הקול הפנימי לשתוק! אני משפילה את מבטי לרצפה
ופולטת "כן?" איכשהו מצליחה לעקל את זוויות שפתי כלפי מעלה לכדי משהו דמוי חיוך, שלא יחשוב שאני עד כדי כך מתרגשת.
"למה לא הסתכלת?" הוא שואל, אני תוהה עם שמעתי נכון, הוא שאל למה לא החזרתי אליו מבט?? מה! יכול להיות ששמעתי נכון? "ממ?" אני שואלת כלא מבינה.
הוא קירב את פניו אל אוזני וחזר על עצמו, אני נשארת פעורת פה, והוא מוסיף:"הכל בסדר? קרה משהו?" אני בולעת את הרוק ומגמגמת, "לא מה פתאום, הכל בסדר" הרי מה אני עוד יכולה לומר?: 'איזה בסדר? אני מתה מרעב כואבת לי הבטן והיא כואבת יותר כי הוא קרוב וכי אני רוצה יותר' אבל אני עדיין חושבת כמה יפה מצידו לדאוג לי, גם אם זה בתור מורה.
"באמת?" אני שואל, אני מהנהנת ומוסיפה "אה-הא" מטופש כזה, הוא מחייך, מקרוב הוא אפילו יותר יפה.
"את ניהנת בשיעורים שלי?" הוא שואל, באותו רגע רציתי לצעוק מול כולם "אני אוהבת אותך הכיי בעולם!" בא לי להוכיח שהרגש שלי אמיתי שלא משנה מתי ואיפה אני רוצה אותו איתי, למרות שהוא מבוגר, למרות שהוא מורה, למרות שאני תלמידה, למרות שזה אסור, למרות שהוא לא חושב על זה בכלל. רציתי שידע כבר! אבל שתקתי ואמרתי באדישות "בטח" הוא חייך ו"אישר" לי לצאת.
מיקה ויעל חיכו לי מחוץ לדלת, הן היו המומות לגמרי, "מה הוא רצה!" הן צעקו בכל הכוח.
המשכתי ללכת, המומה לגמרי שכל זה קרה, גם בחלום הכי ורוד שלי דבר כזה לא היה קורה.
לא אכפת לי מה כולם אומרים, אני אוהבת אותו. מעניין לדעת מה תגיבו חחח אשמח אם תתייחסו לכתיבה כי מאוד השתדלתי
;){kind=link}