עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

עם כל הכבוד,אני רציתי אח

17/10/2013 21:12
Here To Love
רואה את התמונה הזו, כמו סרט רע שמשודר בשידורים חוזרים. 
חורף, קר השאירו אותי לבד, כולם עזבו לאף אחד לא אכפת.
יושבת וכותבת לך מכתב.
"בבקשה תחזור כבר" כותבת, דמעות חונקות את הגרון מאיימות להסגיר געגוע מוסתר.
את המכתב מסיימת כרגיל באותן ארבע מילים "מתגעגעת, שלך אחותך הקטנה" סוגרת את המכתב ומכניסה למגירה יחד עם כל שאר המכתבים שלא שלחתי לך.
זורקת את עצמי על המיטה קוברת את הפנים בשמיכה, בוכה על כל הפעמים שלא הייתה כאן, על כל הפעמים שהייתי צריכה אח גדול, על כל הפעמים שנזכרתי בך, על כל יום הולדת שלא שמעתי ממך, על כל הפעמים ששמעתי את המילה "אח" ורציתי לפרוץ בבכי, על כל הפעמים ששאלו "אז כמה אחים אתם?" ורציתי לענות שניים... אבל שוב עניתי שלושה, על כל הפעמים שהבטחת ולא קיימת, על כל הפעמים שתפסתי את מקומך בתור "האחות גדולה" למרות שאני בכלל האחות הקטנה מבין שלושה ניסיתי להיות זו שתעשה סדר במשפחה זו שתרגיע את הרוחות כשההורים רבים זה לא התפקיד שלי זה לא התאים לי, נכשלתי.
זה שלך התפקיד הזה מחכה רק לך למקרה ותיזכר בי, בכולם.
הגשם שבחוץ מתגבר, מעורר סערה בלב.
מרחק עצום מפריד ביני ובינך, אתה רחוק... רחוק מידי, ולא אכפת לך.
לא היינו האחים הכי מחוברים, אבל אהבתי אותך, הערכתי אותך, ראיתי אותך תמיד בתור מישהו שצריך ללמוד ממנו.
בעיניי תמיד הייתה ותישאר הבחור הכי מוצלח זה שתמיד יהיו סביבו בחורות, זה עם העבודה הכי מצליחה זה עם ההישגים הכי מרשימים, זה שכולם רוצים להיות בסביבתו, זה שלחם בצבא כמו גבר, גבר אמיתי זה שלא מפחד מכלום גם לא מהמוות, הילד המוצלח, הילד האהוב על ההורים על כולם.
אבל גם תמיד אזכור אותך בתור זה ששם פס, עזבת את הבית לפני ארבע שנים ומאז כלום.
לקחת מטוס לאמריקה, טסת ל"ביקור" אצל משפחה, "טיול של אחרי הצבא" ולא חזרת.
העדפת להישאר שם, לשכוח את כולם ולהתחיל את החיים מחדש, בלי הורים, בלי שני האחים הקטנים, בלי החברים.
לעולם לא אשכח את הלילה ההוא, הלילה שבו החלטת לוותר על הכל ולעזוב, הלילה האחרון איתך.
המזוודה הייתה כבר ארוזה, כל הבגדים שהכי אהבת היו בא, כל הבגדים וציור קטן שציירתי עבורך, ציור שהתעקשת לקחת עמך.
"אני אוהבת אותך" היה כתוב בכתב מטופש של ילדה בכתה ד', אני זוכרת כמה השתדלתי שזה יצא ללא יותר מידי שגיאות כתיב אבל בכל זאת לא הלך כמו שציפיתי... 
ציור של ילדה וילד שמחים מחזיקים ידיים ומעליהם שמיים כחולים נוצצים בצבע תכלת שמש צבועה בצהוב מרקר היא מחייכת ומנופפת לשלום, כאט כשאני מסתכלת לאחור נידמה כאילו זה היה מאין מכתב פרידה... נידמה שאיפה שהו ידעתי שהוא לא ישוב, שזה ניגמר וזאת הייתה הדרך היחידה בה יכולתי להיפרד ממנו כמו שצריך.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת שעה שבא ילדה בגילי הייתה אמורה כבר להיות במיטה אבל התעקשתי להישאר עם כולם, בסלון
אמא לא הסכימה והחריכה אותי לעלות לחדרי וללכת לישון, בעודי עולה במדרגות אני מביטה באחי, מבטו מודאג ומפוחד כאילו מנסה לומר שלום דרך המבט.
סגרתי את הדלת, החדר היה שקט, דממה.
פתאום הבנתי שבעוד חצי שעה, קיומו תהיה שמועה.
הוא הולך להיות על מטוס בדרכו אל החיים החדשים, בלעדי.
ברגע שהבנתי ירדתי שוב אל הקומה הראשונה בזעקות כאב נוראיות.
"כואבת לי הבטן!" אני צועקת, הבטן באמת כאבה אבל לא בגלל משהו מסוים שבגללו לא יכולתי לישון אלא רק בגלל פחדים וחרדות שעלו בי, 'מה אם תהיה תאונה והמטוס יתרסק והוא לא יחזור?' טוב נו מה ילדה בכתה ד' אמורה לחשוב...
אמא רצה לכיווני בבהלה, כבר חשבה שקרה דבר נורא, מיד אחריה רצו גם שני אחי הגדולים ואבא.
"אני רוצה את תום!" אני צועקת, לא רציתי לראות אף אחד אחר, רציתי אותו ורק אותו להביט בו בפעם האחרונה להיפרד, ואולי לחבק אותו לראשונה בחיי, כן לראשונה אני ותום תמיד רבנו תמיד היינו יריבים תמיד רק חיפשנו דרך להציק זה לזה, לעצבן.
אף פעם לא היינו אחים אוהבים כאלו שמחבקים ואוהבים.
תום התקרב ונתן לי חיבוק, חיבוק אמיתי, חיבוק של אח גדול... חיבוק שלא הכרתי.
נשק לי על הלחי והבטיח, הבטיח לחזור מהר, הבטיח לא לשכוח הבטיח שלכל מקום שילך הציור ילך איתו... אני אלך איתו.
"רק אל תשכח אותי" אני צועקת. "תבטיח!" 
הבטיח לקנות מתנה יפה ליומולדת, הבטיח לדבר בכל יום, הבטיח ולא קיים דבר.
מאז חגגתי כבר ארבעה ימי הולדת, עליתי לחטיבה, הכרתי חברות חדשות, הספקתי להתקבל לכיתת "מחוננים" (למרות שלדעתי אני בכלל לא מתאימה לכתה הזו), להשתנות אן בחיצוניות ואן בפנימיות (מה לעשות מתבגרים...) גיליתי אלפי דברים חדשים, גיליתי בעצמי תכונות שלא ידעתי שקיימות בי, גבהתי קצת, התחלתי לעשות גבות, שפם (*~*), צבעתי את השיער, עשיתי חורים באוזניים, איבדתי המון מהביטחון שלי, הפכתי לדחויה חברתית (בערך), הספיקו לשבור לי את הלב כמה וכמה וכמה פעמים, חוויתי המון דברים קשים.
הוא לא יודע כלום, וגם לא ממש אכפת לו מילא.
הציור כבר בטח בפח ממזמן.
הזיכרון שנעלם, ההבטחות שנשכחו, המשפחה שלא חשובה יותר.
הכל הוא שכח, ולא בגלל הזמן שחלף אלא בגלל שהוא בחר, בחר בהשכיח.
הרבה יותר מקל עליו לא לחשוב עלי, על כולם, הכי קל להדחיק געגוע... מי כמוני יודעת.
בכל יזכור שמו עולה בי געגוע מוכר, עולים כל הרגעים איתו, צצות בזיכרון כל התמונות שבאלבום.
כשאמא שואלת אם אני מתגעגעת או חושבת עליו מידי פעם, אני צוחקת לה בפרצוף "לא!" אני נוזפת מרגישה צביטה בלב, שמזכיר שאני משקרת ברור שאני חושבת ברור שאני מתגעגעת למרות שאנחנו לא מכירים אני אוהבת אותו... הוא אחי הבכור אם ארצה או לא.
לפני כמה ימים הוא הכריז בפני אמא ואבא (בטלפון כמובן) על כך שהוא מתכוון לקנות סוף סוף כרטיס טיסה לארץ.
כשאמא סיפרה לי היא מיד שאלה אם אני מתרגשת, הפעם לא צחקתי אפילו לא גיחכתי אלא רק הזעפתי פנים ויצאתי מהחדר בשתיקה, הייתי המומה.
שנים שאני חולמת על השיחה הזו, שבה אמא תבוא אל חדרי ותכריז בפני שהוא מגיע אבל אף פעם לא חלמתי שככה אני אגיב חשבתי שאני אשמח והתרגש אבל עכשיו אני מרגישה מוזר... בקרוב נהיה שוב כולם יחד כמו פעם.
בכל יום הולכת זאת הייתה המשאלה שלי "שיחזור כבר" כל שנה התאכזבתי מכך שהיא לא מתגשמת... השנה הבטחתי לעצמי שלא אבקש את זה שוב, "זה מילא אבוד" שכנעתי את עצמי שוב ושוב.
אבל בכל זאת ביקשתי, לא התאפקתי...
מוזר שחמישה חודשים לאחר היומולדת הוא יגיע.
אני רואה את התמונה הזו, המטוס ינחת ואנחנו נחכה בשדה התעופה....
כולם ירוצו לעברו, לראותו, לחבקו, לנשקו, ורק אני יעמוד במקום ולא אזוז.
הדמעות פשוט יזרמו מעיניי כמו מפל של מים זורמים, לאחר שיחבר וינשק אחד אחד את כולם הוא יגש אלי יעמוד מולי ויהיה פעור פה.
אני אושיט את ידי "שלום, אני אחותך הקטנה זוכר?".
אז כן! אני כועסת...
אם כל הכבוד,אני רציתי אח.
הוא לא אח, ממש לא.
אבל אני אוהבת אותו ... ומה שהוא שכח אני אזכור לעולם.

קיבלתם הצצה למשו שמטריד אותי כבר לא מהיום הייתי חייבת לכתוב את זה אבל לא ידעתי אם כדי לפרסם.. אבל בסוף פירסמתי אולי עשיתי בשכל שפרקתי קצת ואולי לא, 
אשמח אם תגיבו, ותתיחסו לכתיבה כי השתדלתי. אוהבת :)




Suzan100% MEDownMeshiZippers
Suzan
17/10/2013 21:27
כתיבה מדהימה.
את ממש ריגשת אותי.
אני כמעט בוכה.
Here To Love
17/10/2013 21:29
תודה רבה, שמחה שהצלחתי לרגש ♥
האמת היא שכמעט בכיתי בעצמי בזמן שכתבתי... להעלות זיכרונות זה לא הכי בריא
Suzan
17/10/2013 21:33
את צודקת.
אבל כל הכבוד לך שפרקת את זה בכל זאת.
אני בטוחה שזה כן הקל עלייך, גם אם פתח פצעים ישנים.
Here To Love
18/10/2013 20:00
תודה וכן, קצת.
נחמד סוף סוף לשתף מישהו בהרגשות שאני חווה.
Down
18/10/2013 09:21
אני כן בכיתי קצת...
ממש מדהים. אחד הפוסטים הכי יפים שקראתי.
Here To Love
18/10/2013 19:59
ואו, מצטערת שגרמתי לך לבכות...
ותודה רבה אני מאוד מעריכה את זה, באמת :)
18/10/2013 18:42
וואו. זה פוסט ממש מרגש וקצת עצוב..
אני האמת לא יכולה להזדהות כי אין לי אחים :/
ואני ממש רוצה...!
שיהיה לך הרבה בהצלחה ותמשיכי לכתוב כי את טובה בזה ! ♥
Here To Love
18/10/2013 19:58
תודה רבה ♥
Blogger
19/10/2013 12:38
כתיבה מדהימה!:)
תקשיבי לי יש אח אח גדול ב-5 שמחם והוא מרביץ לי בלי סוף! ואחות שגדולה ממני באיזה 9 שנים עשר והיא מרביצה לי וגם הוא מרביץ לי. בשבילי זה אסון! אחות בכיתה י"ב ואני ב ג' אז היא מרביצה. ואח בכיתה ז' ואני בכיתה ג' זה לא נורמלי!.
Here To Love
19/10/2013 12:45
תודה רבה ♥ ומצטערת לשמוע
Anglic ♥♥♥
19/10/2013 15:47
את כותבת מדהים! ריגשת אותי, אח זה לא דבר נהדר לי יש אחות...
Here To Love
19/10/2013 16:03
תודה רבה, שמחה שהצלחתי לרגש אותך בכתיבה שלי ♥
I dont give a F**K ♥
20/10/2013 16:17
את כותבת מושלם!
Here To Love
20/10/2013 16:31
תודה רבה ♥♥
03/11/2013 19:38
אני מאוד מאוד... רוצה לומר שתיהי חזקה.
בשבילך, לא בשבילו.

צריך לכבד את ההחלטה שלו, את העזיבה שלו. אבל הוא לא יוצר קשר? תנסי לבקש מההורים סקייפ או משהו, את צריכה להתדכן איתו /:

אני לא יכול להזדהות כי יש לי חרא אח אבל אני מרגיש סימפטיה.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

אודות

לכי תספרי להם,
לאנשים המוזרים,
שמחפשים את עצמם במחשבות של אחרים,
בחיים האיומים,
בצרות, אין סוף אהבות נכזבות,
נשיקה.
התחרפנתי.
ואור גדול עולה פתאום מתוך החושך
מושיטה יד, כמעט נוגעת את הדלת פותחת.
אתה יושב שם וקורא בבלוג.
כל השירים עליך.
כל הסיפורים עליך.
כל העצבים עליך.
ואתה מחייך.
הלב מסתחרר טיפה מתמסטל ואז נשרף.
היה נחמד, עד ששברת לי את הלב.
וזאת הסיבה שבגללה אני כאן, כותבת עליך.

אז.. היי כלום זה הבלוג וזאת אני.
מי אני בעצם?
שאלה טובה. אני בעצמי עוד לא באמת גיליתי.
אני יודעת שאני שונה.
וגם יודעת שזה נשמע כמו סוג של קלישאה אבל, אני באמת מרגישה שונה.
אני לא כמו כולן... זה מה שבטוח.
אני לא הבחורה הראשונה שנשבר לה הלב, ואני בטח גם לא האחרונה.
בסוף הכל עובר.
הכאב התשוקה תחושת האובדן.
ובסוף, בסוף כולנו מתים.
אנשים רגילים שוכחים מהכאב, מתעלמים מתגברים וממשיכים הלאה.
אך בשבילי הכאב הוא חומר גלם ליצירה הבאה.
הוא נטמע בתוכי ומשאיר חור בנשמה.
זה היתרון בלהיות אומן.
האירועים הכי קשים בחיים הופכים לסיפורים הכי טובים.
אני מנגבת את הדמעות, שוטפת את הפנים ומחדשת את האיפור שדהה.
מתיישבת מול מסך המחשב ומקלידה כל מה שהלב מכתיב.
אתם קוראים דמעות.
דמעות של לב שבור.
חברים
כבר לא כאןתיאונערה בת 18BlackChamomileangelחן
NiroLonely guyDownTheMysteryBoytimtamGreenie
אפרתMeshiנערת הגורלאנונימיץHereBecauseICareTigerLily
missteenagercosmicBFF100% MEהבלתי נראת
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תאריך פתיחת הבלוג

26/07/2013
-את הבלוג פתחתי בחופשת קיץ 2013.
אז אחרי הרבה שנים שחלמתי על "הבבלוג המושלם" כן! זה עם המוני הקוראים שאוהבים, מכבדים רק מחכים לעוד לעוד ועוד! מגיבים ושולחי אהבה בלי סוף. החלטתי לפתוח פה בלוג אומנם הוא לא בדיוק תואם את החלום, אבל הוא די בסדר אין לי תלונות.
גלישה נעימה :P

talih246@gmail.com למקרה ותרצו להכיר ♥
אני יפה

אני יודעת שאני יפה.
לא בגלל השתקפות המראה, לא על בסיס מחמאה,הערה.
או כי אמא אמרה כשהייתי קטנה.
אני יודעת שאני יפה כי ככה אני מרגישה, כשאני עוצמת עיניים לרגע או שניים רק עצמי עם עצמי יודעת, שאני באמת יפה.
ואם רק היו רואים את מי שאני מבפנים, ממש כמוני היו מבינים,
שאני באמת יפה.
AVIV GEFFEN
חיים-ספר-איפה אני?

החיים הם ספר אחד גדול, אני חוזרת ואומרת סבורה ובטוחה.
אוף העולם...
ספר ענק
ואני איני מטיילת בו
תקועה
אותו המקום
דף שקוראת וקוראת
שוב ושוב, שוב ושוב
קשה לי
לחיות את הספר שלי

"להיות נאהב על ידי מישהו נותן לך את הכוח, בזמן שלאהוב מישהו נותן לך את האומץ."
מודל מסוים לחיקוי.

"אל תחכי, אל תתני לחיים לעבור בשחור לבן" - ציטוט מדהים שאיתו החלטתי לפתוח.
אם אני מחשיבה את עצמי "אומנית"
חייב להיות לי מודל מסוים לחיקוי לא?
זה המודל שלי♥
"אביב גפן" למי שלא מכיר הוא זמר רוק ישראלי הידוע בכתיבתו המעוררת השראה, מרבית משיריו הם שירי מחאה אבל ישנם גם שירי אהבה שכיף לשמוע ולהתחבר מיד.
לאחרונה התמשכר בעיקר כשהלך לשפוט בתוכנית THE VOICE אבל הוא תמיד ישאר הזמר האהוב עלי.
Poison

I want to love you but I better not touch
I want to hold you, but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison, running through my veins
Poison
I don't want to break these chains
הים נעשה שחור

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה."
אוהב או לא?

אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת.
מוציאה עלה עלה מהפרח , חלק בעדינות וחלק בפראות.
נו מה כבר יצא לי הפעם... כל פעם התשובה שונה, איך זה יתכן?
או שאולי אי אפשר לסמוך על הפרח אלא רק על הלב???