עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

מסכה יומיומית, זה שוב לא אתה

23/10/2013 18:24
Here To Love
"ביי!, דברי איתי מחר!" היא צועקת.
"בטח" אני מחזירה צעקה.
 לאחר שנפרדנו כל אחת הלכה לדרכה, רוח קרירה נשבה בין העצים זה המקום הכי שלווה שאני מכירה.
מסתכלת סביב העצים הירוקים חלפו על פני במהירות פרץ של רוח קירר את פניי. גמעתי את האוויר בשקיקה, הקלה ממלאה את כל גופי.
וכמובן שאז שיערי מתנופף ברוח כמו הגלים אשר בים רועש, אבל את הדממה לא הורס.
השקט השורר כאן נורא זה לא כמו בעבר הילדים שהיו משחקים כאן אינם כאילו בלעה אותם באדמה, נעלמו.
אני הייתי אחת מהילדים הללו, התבגרתי ונעלמתי כמו כל שאר הילדים שהיו משחקים כאן, כולם עסוקים בביתם, עסוקים במשחקי המחשב וברשתות החברתיות, ילדות שנעלמה.
עוצמת את עיני ונזכרת במשחקים, בצחקוקים באווירת הילדות, התמימות.
שומעת את פסיעות נעלי, כעט הלו פסיעות רגועות לא קשות וכועסות כמו הפסיעות של הבוקר.
 משהו בערב ובמקום הזה פשוט כה שלווה ומרגיע במיוחד אם אני שם לבד, רק אני והמחשבות.
'במנגינות שונות נזכרת, את הרגעים איתך התוכי שומרת'.
שוב, שוב אתה עולה במחשבותיי, למה דווקא אתה למה שוב למה אי אפשר להנות מהשלווה הזו בלי המחשבות עליך.
והגעתי תוך דקות מספר הביתה תשושה לגמרי ובטוחה שלא קיבלתי שום הודעה ממנו, וכרגיל לא חיכה לי שם דבר חוץ מאולי המיטה החמה.
  זרקתי את עצמי על המיטה בין הבגדים שהיו מפוזרים עליה ועל הראש הנחתי בפרעות את הכרית. הרגשתי את הדמעות החמות זולגות להן מעצמן, "למה החיים שלי כל כך משעממם!" צועק הקול הפנימי.
קברתי את עצמי במיטה מעלי שמיכת הפוך הכבדהלא היה לי חשק לצאת מהמיטה, מי שצריך אותי יודע מצוין איך להשיג.
פתאום נשמע צלצול מהטלפון, לא חשבתי פעמיים וזינקתי מהמיטה, מעיפה מעלי את שמיכת הפוך ומנגבת את הדמעות, "זה הוא! הוא מתקשר" לפחות זה מה שניסה לשכנע הקול הפנימי, כמו טיפשה מאמינה.
אני אוחזת את הטלפון בידי, זו רק יעל...
מנגבת את הדמעות, ועונה.
"היי יעל ממצב?" ושוב חוזרת למסכה היומיומית, לא קרה דבר אני בסדר.



האמת שאת הפוסט הזה פרסמתי כאן באתר ב- 05/10  קיבלתי רק תגובה אחת שנורא הערכתי אך ציפיתי ליותר, לפי דעתי הוא אחד הפוסטים הכי מושקעים שכתבתי, כי די פרקתי כאן מה שיש לי על הלב
אז אני מפרסמת את זה שוב בתקווה שתקראו ותביעו חוות דעת על הכתיבה ועל הנושא שמעסיק כל אחד ואחת מאיתנו "מסיכות"
תודה מראש לכל מי שקרא והגיב ♥
אוהבת אותכם ומעריכה כל תגובה :)

girl on fireSuzanMeshi
נועה
23/10/2013 18:37
יפה!! את מתארת ציורי כזה... זה באמת עלייך?
Here To Love
23/10/2013 18:46
תודה :) וכן זה עלי זאת אומרת שחזרתי יום מסוים בחיים שלי *~*
בתור חיים זה מרגיש איום אבל לפחות בתור פוסט זה נחמד ><
23/10/2013 18:38
את לא כותבת כמי שמסתתרת מאחורי מסכה, נכון?
כי זה ניכר בכתיבה שלך.
הכתיבה מאוד יפה, אבל אני אישית, כאחת שמסתתרת מאחורי מסכה, לא מצליחה להזדהות...
Here To Love
23/10/2013 18:44
קודם כל תודה רבה אני ממש שמחה שאת אוהבת את איך שאני כותבת דבר שני את די צודקת אבל רק כשמדובר בבלוגר כאן אני חופשיה לומר את כל מה שבליבי חופשיה לפרוק חופשיה לבכות על המציאות האכזרית שבה אני חייה
על האהבה שאין לי על החברות שמעצבנות אותי על הכל מה שבחיים אני לא עושה בגלל הפחד שישפטו אותי אז אני שמה מסיכה של מישהי שהכל טוב ומושלם אצלה ככה שלא ידעו שבעצם חרא לי ורע לי וכשאני חושבת על זה אין אדם שלא שם מסיכה אין אדם שהוא תמיד אמיתי, זה לא קיים לצערינו
23/10/2013 18:52
נכון.
אבל אני מדברת על מסכה קיצונית לגמרי ממה שאת מרגישה.
או שאת פשוט מ-מ-ש פתוחה בכתיבה שלך.
גם זה יכול להיות.
בכל אופן, את כותבת מהמם :)
Here To Love
23/10/2013 19:03
חח תודה ^~^ (סמיילי מסמיק)
נועה
23/10/2013 20:45
חחחח עם הטלפון אותו הדבר קרא לי בפייסבוק.... לפני איזה יומיים
Here To Love
23/10/2013 22:18
תכלס לכולם קרה
Meshi
23/10/2013 21:51
ממש יפה...כמו שנועה אמרה -ממש ציורי, אפשר לדמיין את זה...ולהתחבר ^_^ ♥
Here To Love
23/10/2013 22:14
תודה רבה שמחה לשמוע ♥
23/10/2013 22:09
אה, אז למה לא אמרת לי להתקשר, הייתי חוסך לך את כל הדמעות האלה..
סתם אבל ברצינות, את כותבת מדהים.
אני אהבתי.
Here To Love
23/10/2013 22:16
ואו איזה כבוד אדון עידו הגיב כאן חחחח
ותודה שמחה שאהבת :)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

אודות

לכי תספרי להם,
לאנשים המוזרים,
שמחפשים את עצמם במחשבות של אחרים,
בחיים האיומים,
בצרות, אין סוף אהבות נכזבות,
נשיקה.
התחרפנתי.
ואור גדול עולה פתאום מתוך החושך
מושיטה יד, כמעט נוגעת את הדלת פותחת.
אתה יושב שם וקורא בבלוג.
כל השירים עליך.
כל הסיפורים עליך.
כל העצבים עליך.
ואתה מחייך.
הלב מסתחרר טיפה מתמסטל ואז נשרף.
היה נחמד, עד ששברת לי את הלב.
וזאת הסיבה שבגללה אני כאן, כותבת עליך.

אז.. היי כלום זה הבלוג וזאת אני.
מי אני בעצם?
שאלה טובה. אני בעצמי עוד לא באמת גיליתי.
אני יודעת שאני שונה.
וגם יודעת שזה נשמע כמו סוג של קלישאה אבל, אני באמת מרגישה שונה.
אני לא כמו כולן... זה מה שבטוח.
אני לא הבחורה הראשונה שנשבר לה הלב, ואני בטח גם לא האחרונה.
בסוף הכל עובר.
הכאב התשוקה תחושת האובדן.
ובסוף, בסוף כולנו מתים.
אנשים רגילים שוכחים מהכאב, מתעלמים מתגברים וממשיכים הלאה.
אך בשבילי הכאב הוא חומר גלם ליצירה הבאה.
הוא נטמע בתוכי ומשאיר חור בנשמה.
זה היתרון בלהיות אומן.
האירועים הכי קשים בחיים הופכים לסיפורים הכי טובים.
אני מנגבת את הדמעות, שוטפת את הפנים ומחדשת את האיפור שדהה.
מתיישבת מול מסך המחשב ומקלידה כל מה שהלב מכתיב.
אתם קוראים דמעות.
דמעות של לב שבור.
חברים
כבר לא כאןתיאונערה בת 18BlackChamomileangelחן
NiroLonely guyDownTheMysteryBoytimtamGreenie
אפרתMeshiנערת הגורלאנונימיץHereBecauseICareTigerLily
missteenagercosmicBFF100% MEהבלתי נראת
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תאריך פתיחת הבלוג

26/07/2013
-את הבלוג פתחתי בחופשת קיץ 2013.
אז אחרי הרבה שנים שחלמתי על "הבבלוג המושלם" כן! זה עם המוני הקוראים שאוהבים, מכבדים רק מחכים לעוד לעוד ועוד! מגיבים ושולחי אהבה בלי סוף. החלטתי לפתוח פה בלוג אומנם הוא לא בדיוק תואם את החלום, אבל הוא די בסדר אין לי תלונות.
גלישה נעימה :P

talih246@gmail.com למקרה ותרצו להכיר ♥
אני יפה

אני יודעת שאני יפה.
לא בגלל השתקפות המראה, לא על בסיס מחמאה,הערה.
או כי אמא אמרה כשהייתי קטנה.
אני יודעת שאני יפה כי ככה אני מרגישה, כשאני עוצמת עיניים לרגע או שניים רק עצמי עם עצמי יודעת, שאני באמת יפה.
ואם רק היו רואים את מי שאני מבפנים, ממש כמוני היו מבינים,
שאני באמת יפה.
AVIV GEFFEN
חיים-ספר-איפה אני?

החיים הם ספר אחד גדול, אני חוזרת ואומרת סבורה ובטוחה.
אוף העולם...
ספר ענק
ואני איני מטיילת בו
תקועה
אותו המקום
דף שקוראת וקוראת
שוב ושוב, שוב ושוב
קשה לי
לחיות את הספר שלי

"להיות נאהב על ידי מישהו נותן לך את הכוח, בזמן שלאהוב מישהו נותן לך את האומץ."
מודל מסוים לחיקוי.

"אל תחכי, אל תתני לחיים לעבור בשחור לבן" - ציטוט מדהים שאיתו החלטתי לפתוח.
אם אני מחשיבה את עצמי "אומנית"
חייב להיות לי מודל מסוים לחיקוי לא?
זה המודל שלי♥
"אביב גפן" למי שלא מכיר הוא זמר רוק ישראלי הידוע בכתיבתו המעוררת השראה, מרבית משיריו הם שירי מחאה אבל ישנם גם שירי אהבה שכיף לשמוע ולהתחבר מיד.
לאחרונה התמשכר בעיקר כשהלך לשפוט בתוכנית THE VOICE אבל הוא תמיד ישאר הזמר האהוב עלי.
Poison

I want to love you but I better not touch
I want to hold you, but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison, running through my veins
Poison
I don't want to break these chains
הים נעשה שחור

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה."
אוהב או לא?

אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת.
מוציאה עלה עלה מהפרח , חלק בעדינות וחלק בפראות.
נו מה כבר יצא לי הפעם... כל פעם התשובה שונה, איך זה יתכן?
או שאולי אי אפשר לסמוך על הפרח אלא רק על הלב???