כל מה שחשבתי שיהיה נורא התברר כמאוד מאוד נורא, כל מה שחשבתי שיהיה נחמד וכל מה שחשבתי שיצליח לעודד אותי ביום הנורא הזה רק הרס אותו יותר, המציאות האכזרית הזו פשוט התנפצה לי מול הפרצוף, וריסקה יחד איתה את הלב שלי, הלב שגם ככה מרוסק.
הייתי בטוחה שהיום יהיה נורא, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.
מפחיד כמה שהחיים שלנו יכולים להשתנות ברגע.
מפחיד לדעת שממשפט אחד שמישהו אומר אפשר לאבד את הרצון לחיות.
מפחיד לדעת שמשמחה של מישהו אחר אפשר להיכנס לדיכאון.
מפחיד לדעת שאתה לא מוכן לחיות בלי "אהבה" בלי הרצון לאהוב ולהיות אהוב.
מפחיד לדעת מי משקר לך ומתי.
מפחיד לדעת שחצי מהאנשים שקרובים עליך לא באמת רוצים בקרבתך.
מפחיד לדעת שככה זה ושזה לא ישתנה לעולם.
מפחיד לדעת שאותו אדם שפעם אהבת אפך לאדם שאת הכי שונאת היום.
מפחיד לדעת שהוא לא רואה אותי.
מפחיד לדעת שהוא גם לא יראה, שקופה.
מפחיד לדעת שיש מי שיפגע, תמיד.
מפחיד לדעת שאני גדלה למציאות הזו, המציאות שגורמת לי לאבד את השפיות המעטה שנשארה לי, או שלא? הביטחון הרדוד יורד ויורד כך שבקרוב כבר לא תישאר לי טיפה ממנו.
הכעס הפך לשגרה, העצב הפך לחבר, הבכי החליף חיוך, נחמדות הוחלפה בתוקפנות.
העולם הזה פשוט מפחיד.
אני מתחננת לאלוהים שמחר יהיה יותר טוב...
רק שלא יהיה כמו היום, אני לא אעמוד בזה.
כל היום רציתי לעשות לעצמי משהו, אבל פחדתי.
לא היה לי מספיק אומץ לוותר על הכל.
אם הייתי יכולה הייתי הורסת לעצמי את החיים, אני מרגישה שכבר אין לי מה להפסיד אבל חשבתי על כל האנשים שאני קרובה עליהם, ושאם יקרה לי משהו זה פשוט ישבור אותם.
על אבא שחגג היום יום הולדת 50 ומשהו -_- לא ממש עוקבת
על אמא שאני חשובה לה מהכל.
על אחי היקר לי.
על מיקה ויעל... (חברות ילדות שלי)
אבל הכי חשבתי על שי.
שי ביטון.
הוא שונא אותי והוא ממש ישמח אם יקרה לי משהו ובטח ישמח אם אני אמות.
אני ממש לא הולכת לתת לו את הסיפוק הזה.
מי יודע.
אולי מחר יהיה טוב.
כל מה שחשבתי שיהיה נורא התברר כמאוד מאוד נורא, כל מה שחשבתי שיהיה נחמד וכל מה שחשבתי שיצליח לעודד אותי ביום הנורא הזה רק הרס אותו יותר, המציאות האכזרית הזו פשוט התנפצה לי מול הפרצוף, וריסקה יחד איתה את הלב שלי, הלב שגם ככה מרוסק.
מפחיד כמה שהחיים שלנו יכולים להשתנות ברגע.
מפחיד לדעת שממשפט אחד שמישהו אומר אפשר לאבד את הרצון לחיות.
מפחיד לדעת שמשמחה של מישהו אחר אפשר להיכנס לדיכאון.
מפחיד לדעת שאתה לא מוכן לחיות בלי "אהבה" בלי הרצון לאהוב ולהיות אהוב.
מפחיד לדעת מי משקר לך ומתי.
מפחיד לדעת שחצי מהאנשים שקרובים עליך לא באמת רוצים בקרבתך.
מפחיד לדעת שככה זה ושזה לא ישתנה לעולם.
מפחיד לדעת שאותו אדם שפעם אהבת אפך לאדם שאת הכי שונאת היום.
מפחיד לדעת שהוא לא רואה אותי.
מפחיד לדעת שהוא גם לא יראה, שקופה.
מפחיד לדעת שיש מי שיפגע, תמיד.
מפחיד לדעת שאני גדלה למציאות הזו, המציאות שגורמת לי לאבד את השפיות המעטה שנשארה לי, או שלא? הביטחון הרדוד יורד ויורד כך שבקרוב כבר לא תישאר לי טיפה ממנו.
הכעס הפך לשגרה, העצב הפך לחבר, הבכי החליף חיוך, נחמדות הוחלפה בתוקפנות.
העולם הזה פשוט מפחיד.
אני מתחננת לאלוהים שמחר יהיה יותר טוב...
רק שלא יהיה כמו היום, אני לא אעמוד בזה.
כל היום רציתי לעשות לעצמי משהו, אבל פחדתי.
לא היה לי מספיק אומץ לוותר על הכל.
אם הייתי יכולה הייתי הורסת לעצמי את החיים, אני מרגישה שכבר אין לי מה להפסיד אבל חשבתי על כל האנשים שאני קרובה עליהם, ושאם יקרה לי משהו זה פשוט ישבור אותם.
על אבא שחגג היום יום הולדת 50 ומשהו -_- לא ממש עוקבת
על אמא שאני חשובה לה מהכל.
על אחי היקר לי.
על מיקה ויעל... (חברות ילדות שלי)
אבל הכי חשבתי על שי.
שי ביטון.
הוא שונא אותי והוא ממש ישמח אם יקרה לי משהו ובטח ישמח אם אני אמות.
אני ממש לא הולכת לתת לו את הסיפוק הזה.
מי יודע.
אולי מחר יהיה טוב.