יושבת מול מחברת היסטוריה.
המורה מדברת, אני בשלי.
"מלחמת העולם" היא אומרת.
"מלחמה בלב שלי" חושבת.
זה הקול הפנימי שמציק.
מחשבות בלתי פוסקות, שדורשות צ-ד-ק.
למה זה קרה דווקא לי.
זה לא גורלי.
להיות שבורת לב... זה לא בשבילי.
זה הוא שלא יודע מה קרה לי.
כמה רע לי.
כי זה הוא שלא שומע את קולי.
לא רוצה לדעת, מה איתי.
לגרון איו כוח לצעקות.
עיניים יבשות מדמעות.
מרגישה את הלב, מרוסק.
מכל חיוך אל אחרת דמעה משתחררת.
השברים שמסביב חוסמים דרכים ללבבות.
יום יבוא הפסיק להרגיש אליך רגשות.
פעימות הלב החזקות, בכל פעם שאת פניך רואה.
הרצון לקבור את ראשי בכרית ולבכות, כי זה נגמר.
לפעמיים נידמה שאני פשוט מעדיפה להתגעגע.
רק חבל שזה משגע.
זה כל מה שאני מכירה, לא הייתה הרגשה שונה מאכזבה.
צלצול רעשני נשמע, סוף השיעור.
סוף למחשבות, יוצאת להפסקה, מקווה אותו לא לראות.
ולחוש שוב בכל הרגשות...
קטע שכתבתי לפני יומיים בשיעור היסטוריה, שיניתי מעט וזה מה יצא.
אני אחרי יום לימודים קצר אך מייגע, הצלחתי לצאת ממבחן בהבעה בטענה שאני לא מרגישה טוב.
האמת שבאמת לא הרגשתי ואו אבל יכולתי לסבול עוד קצת ההרגשה הזו כבר הפכה להרגל.
הידד לי, אני מעניקה לעצמי צל"ש על היותי שחקנית ממדרגה ראשונה. ווהוו! אין עלי.. אפילו הצלחתי לבכות.
אני יוצאת בהכרזה "שיעור היסטוריה מביא מוזה" השעמום נותן חשק לכתוב.
תבדקו את העניין.
נו, אז מה אתם אומרים על הקטע?
יושבת מול מחברת היסטוריה.
המורה מדברת, אני בשלי.
"מלחמת העולם" היא אומרת.
"מלחמה בלב שלי" חושבת.
זה הקול הפנימי שמציק.
מחשבות בלתי פוסקות, שדורשות צ-ד-ק.
למה זה קרה דווקא לי.
זה לא גורלי.
להיות שבורת לב... זה לא בשבילי.
זה הוא שלא יודע מה קרה לי.
כמה רע לי.
כי זה הוא שלא שומע את קולי.
לא רוצה לדעת, מה איתי.
לגרון איו כוח לצעקות.
עיניים יבשות מדמעות.
מרגישה את הלב, מרוסק.
מכל חיוך אל אחרת דמעה משתחררת.
השברים שמסביב חוסמים דרכים ללבבות.
יום יבוא הפסיק להרגיש אליך רגשות.
פעימות הלב החזקות, בכל פעם שאת פניך רואה.
הרצון לקבור את ראשי בכרית ולבכות, כי זה נגמר.
לפעמיים נידמה שאני פשוט מעדיפה להתגעגע.
רק חבל שזה משגע.
זה כל מה שאני מכירה, לא הייתה הרגשה שונה מאכזבה.
צלצול רעשני נשמע, סוף השיעור.
סוף למחשבות, יוצאת להפסקה, מקווה אותו לא לראות.
ולחוש שוב בכל הרגשות...
קטע שכתבתי לפני יומיים בשיעור היסטוריה, שיניתי מעט וזה מה יצא.
אני אחרי יום לימודים קצר אך מייגע, הצלחתי לצאת ממבחן בהבעה בטענה שאני לא מרגישה טוב.
האמת שבאמת לא הרגשתי ואו אבל יכולתי לסבול עוד קצת ההרגשה הזו כבר הפכה להרגל.
הידד לי, אני מעניקה לעצמי צל"ש על היותי שחקנית ממדרגה ראשונה. ווהוו! אין עלי.. אפילו הצלחתי לבכות.
אני יוצאת בהכרזה "שיעור היסטוריה מביא מוזה" השעמום נותן חשק לכתוב.
תבדקו את העניין.
נו, אז מה אתם אומרים על הקטע?