"הוא מעשן!" מכריזה מיקה, אני מביטה בה דקה ארוכה ולבסוף אני מגלגלת את העיניים ברוגז ובתסכול ומסתכלת עליה במבט אדיש ומאיוש מעט.
"אני אומרת לך שהוא מעשן!" נמלטה צעקה איומה מפיה היא צעקה כה חזק שהצליחה להחריש מעט את אוזני.
"אז מה?" שאלתי בתמימות מושכת בכתפיי כלא מבינה.
היא הרימה את עיניה מהטלפון הנייד שלה, נתנה בי מבט מופתע ושאלה שנית
"היית רוצה חבר מעשן?!"
"זה לא היה מפריע לי..." עניתי אך לא הייתי בטוחה בתשובתי , חששתי שאני עושה את הדבר הלא נכון
להתחיל ויכוח עם מיקה, זה לא הדבר הכי נכון לעשות.
בטח לא ביום שהתחיל נחמד.
"זה מסריח! זה מגעיל! זה דוחה! זה מבחיל! זה איכס! איך את יכולה?" היא נחפזה החוצה בטרם עניתי.
"אם אני אוהב מישהו, לא יפריע לי שהוא יעשן, מה אם נווה היה מעשן את היית מפסיקה לאהוב אותו?"
עניתי בכנות , מעולם לא חשבתי שבאמת ננהל את השיחה הזו אבל פתאום זה הרגיש הכי נכון בעולם.
"זה היה מוריד לי ממנו" היא ענתה. ראיתי בעיניה כמה שהיא לא בטוחה בתשובתה.
"מאיפה לך לדעת שלא תעשני בעתיד?" התעניתי.
"כי לא, אני לא עושה את זה לעצמי" היא חזרה להביט בטלפון הנייד, כאילו מתחמקת.
"את לא יכולה לדעת מה יהיה בעוד כמה שנים" השתגעתי מכמות הנאיביות שלה, הרי אף אחד לא באמת יכול לדעת מה יעשה בעתיד או מה יחליט לגבי עצמו, מיקה טוענת שזה מה שהיא החליטה וההחלטה הזו תישאר איתה ל"עולם" היא אומרת שהיא לא תעשה את הטעות שעשו בני משפחת.
איפה שהו אני מבינה, כל המשפחה שלי מעשנת, כולם מלבד אמא וכולם מצטערים על זה היום.
כולם מכורים.
עוד מגיל צעיר ממש כמו מיקה הצבתי לעצמי מטרה.
'לא לעשן'
אני מקווה שהגיל לא יבלבל אותי.
כל זה קרה אתמול בהפסקה הגדולה.
אני ומיקה עוקבות כבר שבוע אחרי ילד חתיך מכתה יא'.
אבל השיחה הזו התחילה רק כי ראינו אותו הולך ל"מחששה"
עקבנו אחריו וראינו שהוא מעשן.
והמון.
מיקה טוענת שהוא סתם מתלהב.
ושהוא עושה את זה רק כי הוא חושב שזה הופך אותו ל'מגניב'
זה שטותי לחלוטין.
אני לא מבינה מה כל כך מגניב בזה...
"הוא מעשן!" מכריזה מיקה, אני מביטה בה דקה ארוכה ולבסוף אני מגלגלת את העיניים ברוגז ובתסכול ומסתכלת עליה במבט אדיש ומאיוש מעט.
"אני אומרת לך שהוא מעשן!" נמלטה צעקה איומה מפיה היא צעקה כה חזק שהצליחה להחריש מעט את אוזני.
"אז מה?" שאלתי בתמימות מושכת בכתפיי כלא מבינה.
היא הרימה את עיניה מהטלפון הנייד שלה, נתנה בי מבט מופתע ושאלה שנית
"היית רוצה חבר מעשן?!"
"זה לא היה מפריע לי..." עניתי אך לא הייתי בטוחה בתשובתי , חששתי שאני עושה את הדבר הלא נכון
להתחיל ויכוח עם מיקה, זה לא הדבר הכי נכון לעשות.
בטח לא ביום שהתחיל נחמד.
"זה מסריח! זה מגעיל! זה דוחה! זה מבחיל! זה איכס! איך את יכולה?" היא נחפזה החוצה בטרם עניתי.
"אם אני אוהב מישהו, לא יפריע לי שהוא יעשן, מה אם נווה היה מעשן את היית מפסיקה לאהוב אותו?"
עניתי בכנות , מעולם לא חשבתי שבאמת ננהל את השיחה הזו אבל פתאום זה הרגיש הכי נכון בעולם.
"זה היה מוריד לי ממנו" היא ענתה. ראיתי בעיניה כמה שהיא לא בטוחה בתשובתה.
"מאיפה לך לדעת שלא תעשני בעתיד?" התעניתי.
"כי לא, אני לא עושה את זה לעצמי" היא חזרה להביט בטלפון הנייד, כאילו מתחמקת.
"את לא יכולה לדעת מה יהיה בעוד כמה שנים" השתגעתי מכמות הנאיביות שלה, הרי אף אחד לא באמת יכול לדעת מה יעשה בעתיד או מה יחליט לגבי עצמו, מיקה טוענת שזה מה שהיא החליטה וההחלטה הזו תישאר איתה ל"עולם" היא אומרת שהיא לא תעשה את הטעות שעשו בני משפחת.
איפה שהו אני מבינה, כל המשפחה שלי מעשנת, כולם מלבד אמא וכולם מצטערים על זה היום.
כולם מכורים.
עוד מגיל צעיר ממש כמו מיקה הצבתי לעצמי מטרה.
'לא לעשן'
אני מקווה שהגיל לא יבלבל אותי.
כל זה קרה אתמול בהפסקה הגדולה.
אני ומיקה עוקבות כבר שבוע אחרי ילד חתיך מכתה יא'.
אבל השיחה הזו התחילה רק כי ראינו אותו הולך ל"מחששה"
עקבנו אחריו וראינו שהוא מעשן.
והמון.
מיקה טוענת שהוא סתם מתלהב.
ושהוא עושה את זה רק כי הוא חושב שזה הופך אותו ל'מגניב'
זה שטותי לחלוטין.
אני לא מבינה מה כל כך מגניב בזה...